Avenged Sevenfold - Avenged Sevenfold
ב- 30 באוקטובר 2007 יצא "Avenged Sevenfold", אלבום האולפן הרביעי של להקת "Avenged Sevenfold".
כשלהקה קוראת לאלבום הרביעי שלה בשם של עצמה, זו בדרך כלל הצהרה: הנה מי שאנחנו באמת. אצל חמישיית הנטינגטון ביץ' (הסולן M. Shadows, הגיטריסטים Synyster Gates ו-Zacky Vengeance, הבסיסט Johnny Christ והמתופף James "The Rev" Sullivan) זו הייתה גם סוג של פרידה. הילדים שפתחו את הדרך בצרחות מטאלקור ב-"Sounding the Seventh Trumpet" עצרו בדרך אל האצטדיונים כדי להקליט אלבום שנשמע כמו מגירה של קוסם. הוא נפתח באורגן כנסייתי, נחתם בבנג'ו, ובאמצע יש בו מקהלה, כלי נשיפה ושיר אחד בן שמונה דקות שנשמע כמו פסקול של סרט אימה מצויר.
הסיבה לשינוי הכיוון קשורה בפיזיקה יותר מאשר באמנות. אחרי הפריצה של "City of Evil" הוזמנה הלהקה לשחק בליגה הגדולה. הופעות לצד "Disturbed" ו-"System of a Down", ואחר כך סיבוב של "Metallica" באירופה, מול עשרות אלפי איש בכל ערב. שאדווס סיפר בדיעבד שהבין שם דבר פשוט. ריפים שדוהרים במהירות נבלעים באולמות ענק, ואילו "מטאליקה" מנגנת את "Sad But True" ואת "Enter Sandman" מתוך "Metallica (The Black Album)", וכל תו מתיישב בבטן. מכאן נולדה גישה חדשה. מקצבים בינוניים, ריפים גדולים והרבה אוויר ביניהם, או בלשונו, תגובה לכל הסיבובים. את "Critical Acclaim", "Scream", "Afterlife" ו-"Almost Easy" הם כתבו מתוך המחשבה הזו.
זה גם האלבום הראשון שהלהקה הפיקה לבדה, בלי מפיק חיצוני, באולפני Sunset Sound, Eldorado ו-Capitol באזור לוס אנג'לס. את המיקס מסרה ל-Andy Wallace, האיש שמיקס את "Nevermind" של "Nirvana", את "Reign in Blood" של "Slayer" ואת "Toxicity" של "סיסטם אוף א דאון", אותה להקה שחלקה איתם במה. מאז "City of Evil" הוא מיקס כל אלבום שלה.
אבל מי שקורא את הקרדיטים מגלה שהיד המכוונת מאחורי האלבום הייתה של המתופף. סאליבן כתב לבדו את "Almost Easy", את "Afterlife" ואת "A Little Piece of Heaven", כתב את "Brompton Cocktail" יחד עם שאדווס, שר איתו בקול ראשי משותף בכמה מהשירים, ובין לבין ישב גם אל הפסנתר. כשמסתכלים אחורה, קשה שלא לראות באלבום הזה את התוכנית ששרטט לעתידה של הלהקה.
הסיפור מתחיל באורגן. "Critical Acclaim", השיר הראשון שנכתב לאלבום, נפתח בפתיחת אורגן דרמטית שמתפרצת לקיר גיטרות, ובמילים שגררו האשמות בנימה פוליטית: שורות על אנשים שמבקרים בלי לעשות דבר ועל חיילים שלא זוכים להערכה. כרייסט טען בתגובה שמדובר בעניין אנושי ולא בהתקפה על קבוצה כלשהי.
אחריו מגיע "Almost Easy", הסינגל הגדול של האלבום, פרי עטו של סאליבן. הוא נועד במקור לסרט "Transformers" מ-2007, אבל לא הסתיים בזמן והגיע בסוף לסרט ההמשך. את הקליפ ביים P.R. Brown, מי שביים גם ל-"Mötley Crüe" ול-Marilyn Manson, והשיר קיבל פלטינה מה-RIAA. ב-2009 הוא אפילו הושמע בהפסקת המחצית של משחק ה-Rose Bowl, בביצוע תזמורת המצעדים של USC.
ב-"Scream" הצעקה הפותחת היא של Valary Sanders, אשתו של שאדווס, ומבקר ה-A.V. Club שמע בו ניחוח של "Stone Temple Pilots". השיר "Afterlife" כבר מושיב הרכב מיתרים וקונטרבס ליד הגיטרות, ומספר על אדם שמת, מגלה שגן העדן נעים, ומבין שהוא פשוט עוד לא מוכן להישאר. הוא הפך עם השנים לאחד הנפוצים ביותר בסטרימינג בקטלוג של הלהקה.
ובין השירים הגדולים מסתתרים השירים המוזרים יותר. "Brompton Cocktail" קרוי על שם תערובת משככת כאבים שהייתה מקובלת בטיפול בחולים סופניים, "Gunslinger" מתחיל כבלדת קאנטרי של חייל שמתגעגע לביתו ומתגלגל להארד רוק, ו-"Unbound (The Wild Ride)" הוא השיר ששאדווס הודה ב-2017 שהוא האהוב עליו פחות מכולם. ואת הסיום מקדיש האלבום ל-"Dear God", בלדת קאנטרי-פרוג בת שש וחצי דקות שנולדה, לדברי כרייסט, מהחברות עם צמד הקאנטרי Big & Rich, ועם בנג'ו, פדל סטיל ושירת רקע של Shanna Crooks.
ואז מגיע "A Little Piece of Heaven", אפוס מופרע, פסיכי ומטורף של שמונה דקות ועוד שנייה, והלהקה מתנהגת כאילו שכחה שהיא להקת מטאל. סאליבן כתב אותו לבדו. הדמו שלו נקרא "Big Bear", ובו ניגן את כל הכלים ושר בעצמו. השיר נועד במקור ל-EP לכבוד ליל כל הקדושים, עד שחברת התקליטים שמעה אותו ודרשה לצרף אותו לאלבום. ההשראה, לדברי סאליבן, הגיעה מ-Danny Elfman ומלהקתו "Oingo Boingo", ואת עיבודי המיתרים, כלי הנשיפה והמקהלה כתבו Steve Bartek, גיטריסט הלהקה ומעבד התזמורת הוותיק של אלפמן, ו-Marc Mann. הגיטרות פינו את מקומן לקרנות ולכינורות, והלהקה עצמה תיארה את התוצאה כסרט באורך שמונה דקות.
הסיפור שהוא מספר, אהבה אפלה שמסתיימת ברצח ובשיבה מן המתים של שני הנאהבים, לא ממש מתאים לילדים, ולכן הקליפ המצויר שלו נשמר בתחילה לרוכשי מהדורת המולטימדיה של האלבום בלבד, ועלה ליוטיוב רק ב-2009, אבל אתם פשוט חייבים לצפות בו.
מבקרים השוו אותו ל-"The Black Parade" של "My Chemical Romance" ול-"Bohemian Rhapsody" של "Queen", מגזין Kerrang! דירג אותו במקום הראשון ברשימת שירי הלהקה הגדולים, ובטורניר שירים שערכה הלהקה ב-2016 בחרו בו המעריצים כשיר האהוב מכולם.
האירוניה הייתה בלתי נמנעת. אלבום שנפתח ב-"Critical Acclaim" זכה מהמבקרים לקבלת פנים פושרת. ב-Metacritic הוא קיבל 56 מתוך 100 על סמך שלוש עשרה ביקורות, ו-PopMatters דירג אותו 2 מתוך 10 ואף לעג לכך שהוא יוצא יום לפני ליל כל הקדושים. אבל הקהל חשב אחרת. האלבום נכנס למקום הרביעי בבילבורד 200 עם יותר מ-90 אלף עותקים בשבוע הראשון, הגיע למקום הראשון במצעדי האלטרנטיב, ההארד רוק והרוק של בילבורד, קיבל פלטינה בארצות הברית וזהב בבריטניה, ובשנת 2008 הוכתר לאלבום השנה של מגזין Kerrang!.
פחות משנתיים אחר כך, ב-28 בדצמבר 2009, הלך סאליבן לעולמו בגיל 28, והאלבום הזה נשאר האחרון שבו ניגן בתופים בלהקה שהקים. את "Nightmare" הקליטה הלהקה כבר בלעדיו, כשמאחורי התופים Mike Portnoy מנסה להישאר נאמן לדמואים ולסגנון שלו, ואחריו הגיעו "Hail to the King" ו-"The Stage", שבהם המשיכה הלהקה להתרחק מהנוסחה הבטוחה.
בדיעבד, מה שנשמע בזמנו כלהקה שלא החליטה מי היא התגלה כהחלטה: להיות הכול בבת אחת, ולחתום על זה בשם אחד. ומי ששמע את "A Little Piece of Heaven" יודע מי הנפש החיה מאחורי ההחלטה הזו.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות