Guns N’ Roses - Chinese Democracy

ב- 23 לנובמבר, 2008 “Guns N’ Roses” הוציאו את אלבומם השישי “Chinese Democracy”.

אבל האם זה באמת אלבום של "Guns N' Roses"?

זו הייתה השאלה המיידית של המעריצים שהבינו שזהו אלבום האולפן הראשון של הלהקה שלא כלל אף אחד מחברי ההרכב הקלאסי, מלבד הסולן Axl Rose. מה שהגיע תחת אחד השמות האייקוניים ביותר של הרוק הייתה, למעשה, ישות חדשה לגמרי - קולקטיב יצירתי עצום שנבנה סביב החזון הייחודי של אקסל ולא סביב הכימיה שהגדירה פעם את העידן הקלאסי של "Guns N' Roses", כפי שנשמע בין היתר באלבום הבכורה המופתי "Appetite for Destruction".

זו הייתה תחילתו של אחד מתהליכי ההקלטה הארוכים, המסובכים והיקרים ביותר בהיסטוריה של הרוק. יצירתו של האלבום "Chinese Democracy" נמשכה על פני יותר מעשור, ונעה בין אולפנים בלוס אנג'לס, ניו יורק ולאס וגאס, עם אינספור מפיקים, כתיבה מחדש, עיבודים נטושים ומוזיקאים מתחלפים. עלויות ההפקה המדווחות עלו על 13 מיליון דולר, מה שהופך את "Chinese Democracy" לאלבום הרוק היקר ביותר שנוצר אי פעם, עטוף בשמועות, תביעות משפטיות, הדלפות וציפייה אין סופית.

עד שהאלבום קיבל את תצורתו הסופית, "Guns N' Roses" כבר לא דמתה ללהקה שהדהימה את עולם המוזיקה עם "Use Your Illusion I & II". אקסל רוז עמד לבדו במרכז היצירתי, מוקף במוזיקאים שהביאו מרקמים וצבעים חדשים: שפת הגיטרה האוונגרדית של Buckethead, הסאונד התעשייתי של Robin Finck, העוצמה הטכנית של Bumblefoot, עמוד השדרה הקצבי של Brain and Frank Ferrer, הבס היצוק של Tommy Stinson, ו- Dizzy Reed יוצר יחד עם Chris Pitman שכבות של אווירה תזמורתית ואלקטרונית. חברי ההרכב הקלאסיים שהגדירו פעם את הלהקה - Slash, Duff McKagan, Izzy Stradlin, Matt Sorum, Steven Adler, ו- Gilby Clarke - נעלמו מזמן, והאלבום הזה מעולם לא נועד לשחזר את תקופתם.

תהליך ההקלטה הפך למיתולוגיה המגדירה את האלבום. שירים נבנו, נהרסו, נבנו מחדש ועוצבו מחדש שוב ושוב ושוב. מאות רצועות גיטרה עברו עיבודים וכוסו בשכבות. ביטים אלקטרוניים התמזגו עם תופים חיים. עיבודים תזמורתיים נכתבו, הוחלפו ונכתבו מחדש שוב ושוב. אקסל דחף כל רעיון עד קצה גבול היכולת, ויצר שילוב עתידני של מטאל, רוק אינדסטריאל, אלקטרוניקה, אמביציה תזמורתית וארכיטקטורת אולפן צפופה.

האלבום נפתח עם "Chinese Democracy", הצהרת כוונות משוננת ומתכתית שמיד זורקת את המאזין לעידן החדש - ריפים חדים, טקסטורות "תעשייתיות" והגשת קול תוקפנית של אקסל. "Shackler’s Revenge" ממשיך עם אגרסיביות אלקטרונית אף יותר, ומשלב תופים מעובדים וצלילי גיטרה מעוותים למשהו קרוב יותר למטאל תעשייתי מאשר רוק "סאנסט סטריפ" קלאסי. עם "Better", הרצועה השלישית, מגיעה הפריצה הרגשית האמיתית הראשונה: התנגשות עוצמתית של פעימות אלקטרוניות, גיטרות עבות ואחד הפזמונים המרשימים ביותר של אקסל באלבום, שבו כל המתח של השנים הקודמות מרגיש פתאום כאילו פורץ החוצה בבת אחת.

משם האלבום נוטה לצדו המנופח והמלודי יותר. "Street of Dreams" מתעל את הפאר הרגשי שבעבר נקשר לאפוסים מונעי הפסנתר של הלהקה, עטוף בתזמור חם וביצוע קולי שבור וכואב. "If the World" מושך את המוזיקה לטריטוריה בלתי צפויה, ומשלב צלילי גיטרה קלאסית בסגנון פלמנקו, עם מקצבים בעלי גוון טריפ-הופ ואווירה קולנועית מעושנת. "There Was a Time" נבנה באיטיות, מהרהור, פצוע ומשם לשיא מונומנטלי ורב-שכבתי. זה כנראה אחת הלחנים הטובים ביותר בקריירה של אקסל, קטע לוכד את השילוב של שברון לב, כעס ואובססיה.

הגענו לאמצע האלבום עם "Catcher in the Rye", שמביא רוח בהירה יותר, כמעט נוסטלגית, מלאה בהרמוניות בהשראת "הביטלס" ותחושה של מבט לאחור על תמימות אבודה. לאחר מכן, מצב הרוח הופך לחסר מנוחה עם "Scraped", כולו מקצבים קטועים, אה-קפלה ושכבות ווקאליות. "Riad N’ the Bedouins" זורק את המאזין למערבולת של ריפים כאוטיים ומתח, המשקפים חלק מהקונפליקט והפרנויה שאפפו את תקופת "ההריון" הארוכה של האלבום.

הדברים הופכים אפלים ואישיים יותר עם "Sorry", אחד הישירם היפים באלבום וידוי שבוער לאט, מהורהר, עטוף במרירות, תשישות וגאווה פצועה. קולו של אקסל נע בין פגיעות וכניעה לבין התרסה קרה, בעוד שהמוזיקה עוטפת אותו בגיטרות בשלל צבעים וסאונד אטמוספרי. זה מרגיש כמו פצע פתוח, מסר המכוון לרוחות מהעבר - חברי להקה לשעבר, מבקרים, או כל מי שפקפק באקסל - ומשקף בצורה מושלמת את הנטל הרגשי הכבד הרובץ על עידן "Chinese Democracy" של "הלהקה". אחריו, "I.R.S." שומר על השילוב של פרנויה ועימות, עם שכבות של גיטרות וביצוע ווקאלי שנשמע כמו אדם הנלחם את דרכו החוצה מתוך סיר הלחץ שליווה אותו במהלך יצירת האלבום. "Madagascar" מרחיב את הגיוון המוזיקלי, שוב, ומשלב דרמה תזמורתית, עיבוד דמוי כלי מיתר, מקצבי לחימה, ליווי גוספל ונאומים מסומפלים, שמתערבבים כולם לאחד הרגעים הקולנועיים והטעונים ביותר פוליטית באלבום.

מתקרבים לסיום עם "This I Love" שמרחף ברגש לצלילי פסנתר ועיבודים תזמורתיים. בלדה אינטימית להחריד שמרגישה כמו אקסל בשיא חשיפתו - שברירי, פצוע, כמעט אופראי בפגיעותו. לאחר מכן מגיע "Prostitute", הסגירה האמיתית של האלבום, שמשלבת פגיעות עם מרד לאחת מהופעותיו המרגשות ביותר של אקסל. העיבודים הסוחפים, שכבות הגיטרות והמלודיות הקוליות הכואבות מרגישים כמו נשיפה אחרונה, אחרי שנים של סערה - סיום שברירי, אך דרמטי, לאלבום שנבנה על המצאה מחדש, אובססיה וסירוב להיכנע.

עם יציאתו, הגיע "Chinese Democracy" למקום השלישי במצעד הבילבורד 200, כשהוא מונע על ידי כמעט שני עשורים של ציפייה. המבקרים היו חלוקים בדעתם: חלקם שיבחו את שאפתנותו, עומקו הרגשי והיקף ההפקה העצום שלו, בעוד שאחרים כמהו לכימיה של התקופה הקלאסית.

לאחר יציאת האלבום, ההיסטוריה של הלהקה קיבלה תפנית דרמטית נוספת. בשנת 2016 אקסל רוז התאחד עם חברי ההרכב הקלאסי, סלאש ודאף מקגן שיצאו לסיבוב ההופעות המצליח להפליא "Not in This Lifetime...". העולם היצירתי של "Chinese Democracy" המשיך להדהד אל העתיד, כאשר שירים שנוצרו במהלך תקופה בת עשור זו עוצבו מחדש מאוחר יותר לסינגלים "Absurd", "Hard Skool", "Perhaps" ו-"The General". הציפייה לאלבום המיוחל הבא של "Guns N' Roses" מעולם לא הייתה גבוהה יותר.

להאזנה: Spotify, Apple Music

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל

אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר