כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 01.03.1994 לעיתים אנחנו מייחלים לרגע שבו נוכל לקרוא את המחשבות של האנשים הסובבים אותנו, רק לרגע, לזמן קצר, אחרת זה יתיש. לעיתים זה קורה לי במקרה של Beck . הייתי מייחל להכנס לתוך מחשבותיו וראשו בשנת הפריצה שלו 1994, שנה בה הוא הוציא שלושה אלבומים, בזמן אמת מתי מעט הם האנשים שטרחו להאזין לפרץ היצירתיות של בק האנסן. אחד מהאלבומים האלה "Mellow Gold" יצא ב- 01.03.1994. בראיון מספר Beck "בחרתי את החומרים שיכנסו לאלבום בצורה אקראית, כמה מההקלטות מביכות וכמה טובות יותר ממה שחשבתי. כמה מהן הייתי צריך פשוט לשרוף". בק דימה את השירים שלא יצאו בתקליט למטוסים על מסלול ההמראה, כמה מהם מחכים להמריא ואחרים לעולם לא ימריאו. הוא התפעל מהאזורים המעניינים הרבים שהמוזה שלו היתה יכולה להוביל אותו אליהם. בק דייוויד הנסן נולד ב־8 ביולי 1970 לאב נוצרי ולאם יהודייה. הוא מוכר יותר בשם הבמה שלו Beck . שני הוריו היו עם רקע של מוזיקאים. אמו, ביבה הנסן, עבדה כמנהלת מוזיקלית, זמרת ושחקנית, ובין השאר שיחקה בנעוריה בכמה מסרטיו של אנדי וורהול. אביו של Beck , דייוויד קמפבל, מלחין, מעבד ומנצח. Beck ציין שכשגדל "חגג חגים יהודיים", ושהוא מחשיב עצמו כיהודי. אביו עבד, בין השאר, עם קרול קינג, גרין דיי אירוסמית' ועוד, ואף שיתף פעולה עם Beck בכמה משיריו. סבו של בק הוא אל הנסן, אמן קולאז' ויז'ואלי. לאחר שהוריו התגרשו, אימץ Beck את שם משפחתה של אימו. הוא הושפע מאוד כנער מהמוזיקה שמסביבו והחל בגיל מוקדם מאוד לנגן בגיטרה אקוסטית. כשהיה בן 16, נשר מבית הספר התיכון ונסע לניו יורק. שם, כשהיה בשנות העשרים המוקדמות שלו, החל להיות פעיל בזרם האנטי פולק, זרם אשר משלב בין הסאונד של הפולק האמריקאי של שנות ה-60 לאסתטיקת הPאנק. "הבסיס לרעיון היה למחוק את כל הקלישאות הישנות, ולהמציא כמה חדשות", אמר Beck על שנותיו בניו יורק. "כולם הכירו זה את זה. יכולת לעלות לבמה ולהגיד כל דבר, לא היה לחץ, ולא נתנו לאף אחד להרגיש מוזר." בהשראת החופש הזה, התחיל בק לכתוב באופן חופשי שירים אסוציאטיביים, סוריאליסטיים על פיצה, MTV ועבודה במקדונלד'ס. הוא החל להופיע באוטובוסים עירוניים, ולעתים קרובות יצר קאברים לאומן הבלוז מיסיסיפי ג'ון הרט לצד יצירות מקוריות, לפעמים פשוט אילתר. בתחילת שנות ה-90 החליט Beck לחזור ללוס אנג'לס. הוא עבד במגוון של עבודות זמניות תוך כדי שהוא מנסה להופיע במועדונים באזור לוס אנג'לס, לפעמים היה מתגנב לבמה ומנגן כמה שירים בזמן שהלהקה שהייתה אמורה להופיע, הרכיבה את הציוד שלה על הבמה. בסופו של דבר, Beck זכה לתשומת לב ממרגרט מיטלמן, מ BMG Music, ומהשותפים מאחורי חברת התקליטים העצמאית "Bong Load Custom Records", טום רות'רוק, רוב שנאפ ובראד למברט. רות'רוק הכיר לו את קארל סטפנסון, מפיק תקליטים של "Rap-A-Lot Records". בשנת 1992, Beck ביקר בביתו של סטפנסון כדי לשתף עמו פעולה. התוצאה מהמפגש הזה היתה שיר ההיפ הופ " Loser " שיצא כסינגל ב־1993. הסינגל זכה להצלחה מפתיעה ברדיו בארצות הברית. בעקבות זאת, חברות התקליטים הגדולות החלו לרדוף אחרי Beck . שלבסוף החליט לחתום בחברת התקליטים "גפן". החוזה של בק עם גפן היה מיוחד בכך שהם הרשו לו להקליט ולהוציא אלבומים בחברות אחרות. הוא מבוסס על סימפול של בלם תוף וסימפול בלולאה של Beck מנגן בגיטרה ונגינה על סיטאר בלייב של קארל סטפנסון. Beck מבצע ראפ זרוק (במכוון) ופזמון, לאחר מכן הוא הסביר, רציתי להדגיש כמה חלש אני בלעשות ראפ, ומכאן נולדה שורת ההמשך, אני לוזר בייבי, אז למה שלא תהרגי אותי". השיר התפתח לסוג של אתוס למוזיקה של שנות ה-90. למה שנודע כתרבות הסלאקר (אדם שמתנער מעבודה או מחויבות, צעיר שנתפס כחסר רצון, אדיש, ​​ציני או חסר שאפתנות.) האלבום "Mellow Gold" הוא הכלאה מפוארת של רוק, לו-פיי קאנטרי, היפ-הופ, פולק, בלוז, ופסיכדליה ומילים סוריאליסטיות. השילוב הזה יצר תערובת מעניינת של צלילים, דגימות, ומרקמים שגובשו יחד על ידי כתיבת השירים הנהדרת. זהו אלבום כה מגוון ושאפתני כזה שיכול להיחשב כאלבום פופ שניתן להשמיע למעריצי לו-פיי, אלבום היפ-הופ שתוכלו להשמיע למעריצי קאנטרי, וניסוי רעש אוונגרדי שתוכלו להשמיע למעריצי היפ-הופ. יש כאן יצירה של אמנות שעיקרה מקומות עבודה: לעבוד בהן, לאבד אותן, החורבן המחזורי הנובע מאי-ההצלחה להשיג עבודה והלחץ הקפיטליסטי שמופעל על מי שנאחזים בעבודות שלהם בכח. גם כשהעבודה לא בתמונה, העוני הוא זה שמכתיב את המסגרת. הסיפורים של "Mellow Gold" מתרחשים בפארקי קרוואנים ומתקיימים על אשראי ומזוודות של בירה זולה. המוזיקה נשמעת כמו זבל כי זבל הוא מה שהוא רואה מהחלון שלו. וזה בעצם הפאנצ'ליין של " Loser " הוא לא הפסיד, אלא שלא היה לו סיכוי מלכתחילה. הרובוט על עטיפת "Mellow Gold" נוצר על ידי האמן אדי לופז, שעשה תפקיד קצר בקליפ ללהיט " Loser ". הפסל קיבל את השם "ניצול מהפצצה הגרעינית". התמונה צולמה במקור בחלל המוסך של לופז על ידי חברו של Beck , רוס האריס. האלבום היה אמור להיקרא במקור "Cold Ass Fashion", וחלק את שמו עם שיר מוקדם של Beck , אך לבסוף נקרא "Mellow Gold", על שם זן חזק של מריחואנה מקליפורניה. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

ב- 1 למרץ 1973 שוחרר האלבום "The Dark Side Of The Moon" , אלבום האולפן השמיני של "Pink Floyd". זה אחד מהאלבומים הנמכרים ביותר בעולם... הוא היה אלבום הפריצה של הלהקה, שהפך אותה מלהקת רוק פסיכדלי-פרוגרסיבי נערצת ע"י סטודנטים ופריקים, לאחת מהלהקות המובילות ברוק העולמי... זהו אלבום שהפך לאבן דרך בהתפתחותם של אמני מוסיקה רבים... הצד האפל של הירח של "Pink Floyd" הוא ללא ספק וחד-משמעית אלבום אלמותי. אלבום שלא יזדקן לעולם. אלבום שבכל שנה שהוא ינוגן הוא ירגיש כאילו שוחרר זה עתה !! זהו אלבום הקונספט המלא הראשון של הלהקה, בו כל החברים הסכימו לזרום עם הרעיון של Roger Waters, אשר גם כתב את כל המילים לאלבום. המילים מתייחסות לאספקטים רבים של לחצים על האדם ועל מוסיקאים במיוחד. נושאים כמו עושר ב- " Money " קונפליקטים צבאיים ב- " Us and Them ", שגעון ב- " Brain Damage ", שאלות קיומיות ב- " Time " ומוות ב- " The Great Gig in the Sky ". כל-כך הרבה דובר וסופר עליו, כך שבוודאי נתקשה לחדש משהו על האלבום המופתי הזה, אז הפעם בחרנו להתמקד בכמה עובדות קצת פחות שגורות: 1. פינק פלויד הופיעו עם כל השירים מהאלבום שנה לפני יציאתו ואפילו לפי אותו סדר השירים. זה נתן להם את האפשרות להתנסות ולשפר את השירים בכל הופעה, השיר "On the Run" הוא היחיד שעבר טרנספורמציה קיצונית בהשוואה לגרסאות המקוריות של שאר השירים. 2. שמו הראשוני של האלבום היה "Dark Side of the Moon", אך הואיל ולהקת בלוז רוק אנגלית בשם "Medicine Head" השתמשה בשם זה לאלבום שלה משנת 1972, "פינק פלויד" החליפו בתחילה את השם של האלבום ל- "Eclipse". לאחר שאלבומה של "Medicine Head" נכשל מסחרית, החליטו חברי "פינק פלויד" לחזור לשם המקורי. 3. כל צד באלבום מורכב מיצירה אחת שחולקה לחמישה חלקים אך עם המשכיות והשמעה רציפה. 4. האלבום הוקלט בטייפ של 16 ערוצים ולא 8 כבעבר, עם מיקס Quadraphonic, כלומר לארבעה רמקולים ולא לשניים כמו ב- Stereo. זה העניק ללהקה גמישות ויכולת להשתמש בהרבה מאוד אפקטים, סינטיסייזרים, סימפולים וצלילים שונים על מנת ליצור את האווירה שרוג'ר ווטרס כל-כך חיפש. מי שניהל את כל הדבר הזה היה Alan Parsons ששימש כטכנאי לאלבום ומשם פרץ להצלחה, הן כמפיק והן כאמן בפני עצמו. 5. מבחינת הטקסטים של השירים, שהזכרנו למעלה. זהו האלבום הראשון שבו הלהקה מדפיסה את המילים לשירים בשרוול של האלבום. עד לאותו אלבום זה לא קרה, אולי בגלל שהם לא היו בטוחים בעצמם. אבל הפעם הם הרגישו שהם רוצים שהמאזינים יבינו ויקראו את הטקסטים הנוקבים. זהו גם האלבום הראשון של הלהקה שרוג'ר הוא הכותב היחיד של הטקסטים. 6. ב- 27 לפברואר 1973 התקיימה ב- London Planetarium מסיבת עיתונאים לחשיפת האלבום, במהלכה הושמע האלבום לעיתונאים ומפורסמים נוספים. הלהקה החרימה את מסיבת ההשמעה מאחר ומערכת השמע באולם תמכה בסטריאו ולא ב- Quadraphonic. במקום חברי הלהקה הוצגו דמויות החברים עשויות מקרטון, זה כמובן לא השפיע לרעה על המסיבה והמבקרים יצאו נפעמים מהאלבום החדש. 7. השיר שנפתח עם רשרושי המטבעות וצלילי הקופה הרושמת, " Money ". הוא כמובן השיר המצליח ביותר מהאלבום. הוא כל-כך מיוחד מבחינה מוסיקלית שהוא שיר עם משקל א-סימטרי של 7/4 , כשבסולו גיטרה הוא הופך ל-4/4 ובסיום הסולו הוא חוזר ל-7/4. (Photo: Kim Gottlieb Walker) 8. רוג'ר רצה לחבר את השירים באלבום, בנוסף למוסיקה, ע"י הקלטות של דיבורים של אנשים. הוא לקח את עובדי הבמה של הלהקה, את עובדי האולפן Abbey Roads היכן שהוקלט האלבום והקליט עימם ראיונות בהם הוא שואל אותם שאלות פשוטות כמו גם שאלות קשות ועמוקות על מוות ושיגעון. Paul McCartney היה אחד מאותם מרואיינים, אך ההקלטה שלו לא נכנסה לאלבום כי רוג'ר טען שהוא "התאמץ" מדי וניסה להצחיק במקום להיות אמיתי. 9. מלבד היותו אלבום מצליח בצורה מסחררת, האלבום הזה גם אחראי על יצירת המופת "Monty Python and the Holy Grail" , נשמע מוזר?? חברי הלהקה שנהגו לצפות בתוכנית "Monty Python’s Flying Circus" בהפסקות במהלך ההקלטות לאלבום, שמעו שהחברה של פייטון מנסים ליצור סרט באורך מלא אך להפקה נגמר הכסף. הם לקחו חלק (מאוד קטן) מהסכומים שהם קיבלו עבור האלבום והשקיעו אותו בהפקת הסרט כשהם מאפשרים את סיומו והוצאתו. 10. השיר " Us And Them " נכתב במקור בשנת 1969 עבור פסקול הסרט "Zabriskie Point", אך במאי הסרט חשב שהוא לא מתאים ובחר שלושה שירים אחרים שהלהקה כתבה לפסקול. 11. הקלידן Richard Wright כתב את הקטע " The Great Gig in The Sky " כקטע אינסטרומנטאלי שמתאר איך החיים נמוגים לאט לאט, דרך היציאה של הנשמה עד למוות. בחלק הראשון האדם לא נכנע למוות ונאבק בו ובחלק השני השקט יותר הוא כבר השלים עם המוות ומשחרר. בעיצומו של הקטע במעבר בין החלק הראשון לשני יש לחישה בה נשמעות המילים הבאות: "If you hear the whisper you're dying" 12. הלהקה לא רצתה שיהיו בקטע הזה מילים. Alan Parsons הביא את הזמרת Clare Torry שאילתרה את כל הקטע תוך שימוש בקול שלה כמו עוד כלי נגינה. היא תבעה את הלהקה בשנת 2004, דרשה תמלוגים על הכתיבה וזכתה. 13. קטע הפתיחה " Speak to Me " הוא הקטע היחיד של פינק פלויד בו קרדיט הכתיבה ניתן ל- Nick Mason באופן בלעדי. 14. מי שצוחק את הצחוק המוטרף בקטע הזה הוא Peter Watts מנהל סיבוב ההופעות של ה"פינק פלויד" באותה תקופה ואביה של השחקנית Naomi Watts. 15. הקטע " On the Run " נכתב בהשראת הפחדים והלחצים שהביאו איתם הטיסות והנסיעות. הקטע מבוצע כולו על-ידי סינתסייזר. מנוגנים בו 5 תווים בלבד שמושמעים בלופ ובמהירות גבוהה. 16. כל אחד מהשעונים הנשמעים בשיר " Time " הוקלט בנפרד בחנות עתיקות, כאשר לאחר מכן Alan Parsons צירף את כולם יחד. פרסונס הקליט את השעונים בכדי שישמשו כמודל לבדיקת מערכת קוואדרופונית, אך לבסוף נעשה בהקלטות שימוש לצורך האלבום. 17. לכבוד חגיגות 50 שנה לאלבום הלהקה הוציאה מהדורה מיוחדת בשם "The Dark Side Of The Moon’ 50th anniversary reissue". המהדורה המיוחדת תכלול גרסאות רימאסטר על גבי CD ותקליט ובנוסף כולל Blu-Ray עם סאונד של 5.1, Atmos וסטריאו. הופעה חיה שהתקיימה בוומבלי 1974 וספר שנושא את אותו השם עם תמונות וחומרים שטרם נראו. 18. מי שכמובן היה חייב להפריע לחגיגה הוא Roger Waters שטען שהאלבום הזה הוא אלבום שלו לבד ולא של "הלהקה" והוא החליט להקליט את כל האלבום מחדש במסגרת "The Dark Side of the Moon Redux" שיצא בשנת 2023. האלבום הזה שבר שיאי מכירות ושהייה במצעדים, כאשר בשנת 2011 הוא ביצע כניסה מחודשת לבילבורד האמריקאי אשר גרמה לו לחצות את רף 1,000 השבועות במצעד . להאזנה לאלבום ב: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

ב- 28 לפברואר 1981 שחררה להקת "Rush" את הסינגל שיהפוך למצליח והמפורסם ביותר שלה "Tom Sawyer". מדהים לחשוב שהלהקה ממש לא אהבה את השיר בזמן ההקלטות. באחד הראיונות עימו ציין Geddy Lee , כך: "אני זוכר שהתאכזבתי באולפן וחשבתי שאנחנו באמת לא תופסים את הלב של השיר. חשבנו שזה השיר הגרוע ביותר בתקליט באותה תקופה - אבל הכל התחבר בזמן ביצוע המיקסים. לפעמים אתה לא מספיק אובייקטיבי כדי לדעת מתי אתה עושה את העבודה הטובה ביותר שלך" בראיון אחר ציין Geddy Lee שהלהקה לא צפתה בכלל את ההצלחה הגדולה של השיר: "זה השיר היחיד שעלינו להמשיך ולנגן למשך שארית חיינו. כשכתבנו אותו, לא היה לנו שום מושג שהוא ייגע בצורה כזאת עמוקה באנשים. במובנים רבים, זה השיר הזה מגדיר את Rush" מעניין לציין שהלהקה בחרה ב- " Tom Sawyer " כשיר הפתיחה בסיבוב ההופעות של האלבום Vapor Trails משנת 2002, דבר שהלהקה מעולם לא עשתה לפני כן. אחרי כל הטראומה והטרגדיות שעבר המתופף Neil Peart עם מותן של בתו ובת זוגתו בתוך 10 חודשים, ונוכח האפשרות שהלהקה תתתפרק בעקבות כך, הרגישו החברים שהשיר Tom Sawyer יעביר בצורה הטובה ביותר את המסר כי Rush חזרה והיא כאן כדי להישאר. עוד נתון מעניין הוא שהלהקה בדרך כלל נכנסה לשיר עם ספירה של 1 עד 4, אבל בסיבוב של " Vapor Trails " לא הייתה ספירה שכזו, לפחות לא באופן הרגיל. פירט נתן את האות להתחיל ולנגן את השיר בכך שהוא פשוט סגר את מצילת ה- Hi-Hat בלחיצה על הפדאל ברגלו, וזה נתן ללהקה את האות לספור בשקט (בלב) את הספירה הרגילה של 1 עד 4. ניתן לראות זאת ב- DVD של Rush In Rio - לפני תחילת ההופעה שומעים צליל מצלתיים מושתק שפשוט מתחיל את המופע. ראו כאן בדיוק בדקה 1:45. עוד פרטים מעניינים על השיר ועל האלבום האלמותי ממנו הוא לקוח' קראו את הסקירה שכתבנו על " Moving Pictures ". "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

ב- 29 לפברואר, 2000 "The Smashing Pumpkins" הוציאה את אלבומה החמישי " Machina/The Machines of God". בתקופה בה יצא האלבום "Machina/The Machines of God" לאור, "הדלעות" כבר עמדו על קו פרשת דרכים. נוף הסאונד של הרוק האלטרנטיבי אותו הם עזרו לעצב בתחילת שנות ה-90 השתנה באופן דרמטי, אלבומם הקודם " Adore " משנת 1998 זכה לתגובות מעורבות מצד המעריצים, והעימותים הפנימיים בתוך הלהקה הלכו וגברו. האלבום סימן את חזרתו של המתופף Jimmy Chamberlin והוא הוכרז כאלבום החזרה של הלהקה לסאונד כבד יותר, מונע גיטרות. "Machina" גם הפך בסופו של דבר לאלבום האולפן האחרון בהרכב המקורי של "The Smashing Pumpkins", כשהלהקה מתפרקת בסוף השנה בה יצא. הסיפור של "Machina" אשר תוכנן במקור כאלבום קונספט כפול, נסב סביב כוכב רוק בשם Zero (מבוסס על הפרסונה של Billy Corgan ) השומע את קולו של אלוהים. הוא משנה את שמו ל- " Glass " ואת שם להקתו ל- "The Machines of God", בעוד שמעריצי להקתו מכונים "Ghost Children" . "משינה" היה אמור לספר את סיפורו המסתורי של " Glass " והמסע שלו דרך תהילה והתגלות רוחנית. עם זאת, עקב המכירות המאכזבת של האלבום הקודם " Adore ", סירבה "Virgin Records" לשחרר את הפרויקט המלא, מה שהוביל את הלהקה להוציא לאור אלבום המשך בשם "Machina II/The Friends & Enemies of Modern Music", אשר הופץ באופן עצמאי על ידי הלהקה, מאוחר יותר בשנת 2000. ההשקה המפוצלת הזו הותירה את "Machina" כאלבום חסר ולא מושלם, וזאת על-אף שהמעריצים הצליחו להשלים את פיסות המידע ליצירה שלמה, דרך בוטלגים ודיונים ברשת האינטרנט. בניגוד לטקסטורות האלקטרוניות המאופקות של " Adore ", האלבום "Machina" מנסה לשחזר את הפאר של " Mellon Collie and the Infinite Sadness ", כאלבום קונספט שאפתני, תוך שילוב צליל דחוס, מעובד ולפעמים קלסטרופובי. לדברי Billy Corgan , האלבום היה בנוי כך ששמונה הרצועות הראשונות יהיו יותר "פופיות", בעוש ששבע האחרונות יהיו יותר "אמנותיות". באופן כללי, האלבום נשען בכבדות על שכבות של גיטרות, אך עם אסתטיקה קרה ותעשייתית יותר בהשוואה לעבודות המוקדמות של הלהקה. שירים כמו " The Everlasting Gaze " ו- " Heavy Metal Machine " מציגים את אהבתו של Billy Corgan לדיסטורשנים, בעוד ששירים כמו " Raindrops + Sunshowers " ו-" Stand Inside Your Love " שומרים על הרגישות המלודית המובהקת של הלהקה בתוך כל האובך של שכבות הסאונד. אחד מרגעי השיא של "Machina" הוא " Stand Inside Your Love ", שיר אהבה "קולנועי" קצבי שמזכיר את עידן הזהב של הלהקה. "Try, Try, Try" הוא עוד קטע בולט, שמשלב מלודיות פופ עם מילים מלנכוליות שמזכירות את "The Cure", בעוד ש- "This Time" מרגיש כמו פרידה נוקבת מההרכב הקלאסי של הלהקה. ואכן, בהמשך קורגן תיאר אותו כ- "שיר האהבה שלי ללהקה". רצועות כמו " Glass and the Ghost Children " ו- " Blue Skies Bring Tears " מתפתלות לקטעים ארוכים, מופשטים, כמעט פסיכדליים, שמכבידים על המומנטום. ההפקה, בניהולם של קורגן ו- Flood (שעבד עם אומנים כמו "New Order", "U2", "Nine Inch Nails", "Depeche Mode"), תורמת גם היא לקיטוב של האלבום, שכן ההפקה הצפופה יכולה לגרום למוזיקה להרגיש סוחפת אך גם לעיתי כבדה. מאוחר יותר Flood יספר שהוא והלהקה החליטו לעשות אלבום מסוג שונה מאוד. למרות שאין לו את ההשפעה התרבותית של " Siamese Dream " או " Mellon Collie and the Infinite Sadness ", "משינה" נותר אלבום שאפתני ולעתים קרובות לא מובן כהלכה. חלק מהמעריצים רואים בו יצירת מופת פגומה, בעוד שאחרים רואים בו ניסיון מנופח להשיב את תהילת העבר של הלהקה. בדיעבד, "משינה" משמש כשירת ברבור מסקרנת להרכב המקורי של הלהקה - שילוב של שאפתנות אמנותית, תסכול של חברת התקליטים ופרץ יצירתי. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי " - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

ב- 29 לפברואר, 2000, Jimmy Page & The Black Crowes הוציאו את אלבום ההופעה הכפול “Live at the Greek". האלבום מתעד את שיתוף הפעולה המדהים בין Jimmy Page לבין להקת “The Black Crowes”, אשר ביצעו על הבמה חומרים מהקטלוגים המפוארים של “Led Zeppelin” ו- “The Black Crowes”, בהופעות שנערכו ב- “Greek Theatre” בלוס אנג’לס, בתאריכים 18 ו- 19 באוקטובר 1999. בסוף שנות התשעים, ל- Jimmy Page כבר לא היה מה להוכיח. כאחד מעמודי התווך והכוח היצירתי שמאחורי “Led Zeppelin”, הוא היה בין מחוללי השילוב בין רוק כבד לבלוז. במקביל, להקת “The Black Crowes” ביססה את עצמה כאחת מהלהקות האותנטיות ביותר ששימרו את רוח הרוק הקלאסי בעידן המודרני, עם אלבומי מופת כמו “Shake Your Money Maker” ו- “ The Southern Harmony and Musical Companion ” שחיזקו את מעמדם. האלבום הוקלט במהלך שני לילות ב- “Greek Theatre” בלוס אנג’לס ובהמשך גם ב-Jones" Beach", והוא ממחיש את השילוב המוזיקלי בין שני דורות שונים של מוזיקאים לכדי להקה אחת מלוכדת ומגובשת. k המכה הפותחת של “Celebration Day”  קובעת מיד את הטון של האלבום. זה לא ניסיון לשיחזור מלוטש של "לד זפלין", אלא ביצוע ייחודי, גולמי ועוצמתי. אחריו מגיע “Custard Pie”  ומתנדנד לו עם מקצב מרשים ונגינת מפוחית של Chris Robinson, בעוד ש- “Sick Again”  נשמע כבד יותר מגרסת האולפן המקורית שלו. אם כבר הזכרנו את Chris Robinson, אז הוא נמנע, בחוכמה רבה, מחיקוי. במקום לחקות את יכולת ההגשה המדהימה של Robert Plant . במקום זאת, הוא מחדיר לחומרים את החספוס "הדרומי" הייחודי שלו. אחד הרגעים העוצמתיים של האלבום מגיע עם “In My Time of Dying” . הביצוע של הלהקה כאן הופך לטקס בלוז איטי ומבעבע, שנמתח הרבה מעבר לעשר דקות. פייג' לוקח את השליטה בנגינה מלאת הבעה שעושה הרבה כבוד לגרסת האלבום, עם סליידים כואבים וזועקים וקטעי אילתור מוארכים שמותחים באופן דרמטי את היצירה האייקונית הזאת. מעבר לקטלוג של “Zeppelin”, שורשי הבלוז הקלאסי של שני דורות האומנים נחשפים כאן במלואם. “Woke Up This Morning”  ו- “Sloppy Drunk”  אינם סתם "פילרים". הם תזכורת לשורשים מהם צמחו הסנגנון כולו והמוזיקה של "לד זפלין" וה- "בלאק קרואוז". הכימיה בין Page ל- Rich Robinson מרגישה טבעית, כמעט חסרת מאמץ, כשהריפים עוברים ביניהם בטבעיות וללא טיפת אגו. המהדורה המקורית של האלבום משנת 2000 השמיטה באופן בולט שירים של “The Black Crowes” בשל מגבלות חוזיות. עם זאת המהדורה המורחבת משנת 2025 החזירה סוף סוף את הביצועים הללו למקומם הטבעי, באופן שמציג תמונה מלאה וכנה יותר של שיתוף הפעולה האייקוני הזה. היא חשפה עד כמה החומרים המקוריים של “Crowes” יכולים לעמוד באופן טבעי לצד הקלאסיקות של “Zeppelin”. שירים כמו “Remedy” , “Hard to Handle” , “Wiser Time” , “No Speak No Slave”  ו- “She Talks to Angels”  מדגימים שלא מדובר כאן בג'ימי פייג' הגדול עם להקת הליווי שלו, אלא בשותפות מוזיקלית מלאה ואמיתית. מה שבסופו של דבר הופך את “Live at the Greek” לאלבום רלוונטי גם היום, הוא האופן שבו הוא לוכד שילוב נדיר בין שני דורות על הבמה. זה היה מפגש בין אחד האדריכלים המייסדים של ההארד רוק, לבין להקה שגדלה על אותם שורשים בדיוק, ספגה אותם, ואז עיצבה אותם מחדש באופן הייחודי שלה. השירים הקלאסיים והנצחיים לא מוצגים כאן בצורה חקיינית. הם מרגישים מחודשים. טעונים. חיים ורלוונטים מתמיד. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

פינה בקטנה... והפעם סיקור של פעם בארבע שנים! ב- 29 לפברואר 1988, תאריך מיוחד במינו שחוזר רק פעם בארבע שנים, בחר Robert Plant לשחרר את אלבום האולפן הרביעי שלו "Now And Zen". לאלבום הזה מגיע פלאנט עם הרכב חדש של נגנים, אחרי אלבום יחסית חלש משנת 1985 ואחרי הופעת איחוד חלשה לא פחות עם "Led Zeppelin" באותה שנה ב- " Live Aid ". פלאנט חוזר כאן פחות או יותר לצליל שאפיין אותו ב"לד זפלין" עם שירים מבוססי גיטרות, בלוז ומעט מוטיבים אוריינטלים, כל זאת בשילוב פופ שנות השמונים שופע קלידים ותכנותים. הגיטריסט Jimmy Page מתארח בשני שירים מתוך האלבום, שיר הפתיחה " Heaven Knows " שהיה גם הסינגל הראשון והמצליח שהגיע למקום הראשון בבילבורד ו- " Tall Cool One " שהיה הסינגל השלישי מתוכו. השיר " Tall Cool One " היווה את התגובה של פלאנט ופייג' לסימפולים שלא אושרו משירי "לד זפלין", שערכו חברי "Beastie Boys" באלבומם "Licensed to Ill" משנת 1986. בשיר ניתן לשמוע מעבר לנגינת הגיטרה של פייג' סמפולים מהשירים "Whole Lotta Love", "Dazed and Confused", "Black Dog", "Custard Pie", "The Ocean ובנוסף מילים מתוך השיר "When the Levee Breaks". האלבום כולל גם את הבלדה המצויינת " Ship of Fools " אשר שוחררה כסינגל השני מתוך האלבום והגיעה למקום השלישי בבילבורד. אין ספק שמדובר באחד מהשירים הגדולים בקריירת הסולו של פלאנט. האלבום הזה הצליח מסחרית וצעד בעשריה הראשונה של מצעדי האלבומים משני צידי האוקיינוס, כשהוא מחיה את קריירת הסולו של פלאנט, אשר הייתה באותו זמן בשפל מסויים. הבעיה של האלבום הזה הינה בהפקה האייטיזית שופעת הקלידים והתכנותים. סה"כ יש באלבום שירים לא רעים שעם הפקה אחרת היו יכולים להפוך את האלבום הזה להרבה יותר טוב. להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

ב- 28 לפברואר 1973 הוציאה "Camel" את אלבום הבכורה שלה הקרוי על שמה. זה אלבום שבזמן אמת לא נהנה מחיבת הקהל וגם לא זכה לאהבת המבקרים. אלבום שנכשל מסחרית ואפילו הביא לכדי סיום את הרומן הקצר של הלהקה עם חברת "MCA". למרות זאת, מדובר באלבום מצוין שמביא לידי ביטוי את היכולות המדהימות של כל אחד מחברי הלהקה. אלבום שבו החל להתגבש הסאונד והסגנון הכל-כך ייחודי של החבורה המופלאה, סגנון שילך וישתכלל ויגיע לשיאו במחצית השנייה של שנות השבעים עם רצף של אלבומים מופלאים. השורשים של האלבום הזה נטועים אי שם בראשית שנות ה- 60, אז גיטריסט צעיר בשם Andrew Latimer הקים יחד עם אחיו Ian Latimer להקת בלוז בשם "The Phantom Four". בהמשך הלהקה תשנה את שמה ל- "Strange Brew" ובשנת 1968 שם זה יקוצר ל- "Brew", בד בבד עם הצטרפותו של הבסיסט Doug Ferguson. שנה לאחר מכן, פרגוסון הצליח למשוך איתו ללהקה מתופף, שהיה אז בן 17 בלבד, בשם Andy Ward. האחרון להצטרף בשנת 1971 היה הקלידן Peter Bardens, אשר השלים את ההרכב הקלאסי של הלהקה. בארדנס היה אז כבר קלידן מנוסה, שניגן בין היתר לצד Rod Stewart בלהקת "Shotgun Express" ועם Van Morrison בלהקת "Them". הוא אפילו הספיק להוציא שני אלבומי סולו. לאחר צירופו של בארדנס שינתה "Brew" את שמה ל- "Camel" והחבורה הצעירה החלה "להפיץ את מרכולתה" בהופעות שונות ברחבי בריטניה. החומרים הראשוניים עימם הופיעה הלהקה היו כאלה שנכתבו על-ידי לאטימר בתקופת "Strange Brew" כמו גם קטעים מאלבומי הסולו של בארדנס. אבל אט אט, החלו השניים לכתוב חומרים חדשים להרכב שהלך והתגבש. ההזדמנות הגיעה בשנת 1972, עת חברת "MCA" החתימה את הלהקה על חוזה הקלטות. בתקופה זו חיפשה הלהקה זמר שייקח על עצמו את כל קטעי השירה, שכן בארדנס ולאטימר לא הרגישו שהם מספיק טובים לשמש כזמרים מובילים. החיפושים העלו חרס, שכן אף אחד מהמועמדים לא נשא חן בעיני חברי ההרכב, דבר שהוביל את הלהקה להמשיך כרביעייה. ההחלטה הזאת תהיה משמעותית ביותר עבור "Camel", שכן היא תשפיע מאוד על הכיוון המוזיקלי, החומרים והסגנון שלה, אשר יתבסס ברובו על קטעים אינסטרומנטליים. לא יאומן, אבל אלבום הבכורה המצוין של הלהקה הוקלט בתוך 11 ימים בלבד, בין 15 ל- 26 באוגוסט 1972. הוא משלב סגנונות מוזיקליים כמו ג'אז רוק, פרוגרסיב וקנטרברי, עם השפעות משלל הרכבים ולהקות כמו: Santana", "Caravan" "Pink Floyd", "Gentle Giant", "Deep Purple ועוד. כבר בתחילת דרכה ניכר היה ש"קאמל" שונה בנוף הפרוגרסיבי של התקופה. מה שגרם לה לבלוט ולזרוח בין להקות ה"רוק המתקדם" של התקופה, היה סגנון הנגינה וההלחנה שלהם. נגינת הקלידים של בארדנס שמזכירה לפרקים את זו של Jon Lord , צליל הגיטרה הייחודי של לאטימר שמעדיף את הרגש על הטכניקה ומתכתב לעיתים עם הנגינה של David Gilmour וכמובן הלחנים המלודיים שמצליחים להעביר סיפור שלם דרך המוזיקה, מבלי להוציא אפילו הגה אחד של קול. למרות הקטעים המורכבים והדינמיים, "Camel" מעולם לא היו שאפתניים כמו "Yes", מתוחכמים כמו "Gentle Giant", תיאטרליים כמו "Genesis" או אוונגרדיים כמו "King Crimson". ובכל זאת, הם הצליחו לשמור לאורך השנים על כל היסודות של "הרוק המתקדם", בדרך הייחודית רק להם. הסגנון הכל-כך מיוחד של הלהקה התחיל להתגבש כבר באלבום הבכורה שלה. הוא מורכב בעיקר מחומרים אינדיבידואליים שנכתבו על-ידי שני המוחות המבריקים של הלהקה Peter Bardens ו- Andrew Latimer, כאשר קטע אחד בלבד נכתב על-ידי השניים יחד. זהו הקטע הפותח את האלבום " Slow Yourself Down ". השיר המצוין הזה מציג את ההשפעות המוזיקליות השונות שהביא איתו כל אחד מחברי ההרכב, בעיקר בארדנס ולאטימר, כאשר הכיוונים השונים הללו מתגבשים כאן לכדי סגנון ייחודי ללהקה. כבר כאן, ניתן לזהות את האלמנטים הכל-כך אופייניים להרכב המדהים הזה. הלחנים הרכים והקליטים, הדינמיות המשתנה, המעברים התכופים, צלילי אורגן ההאמונד של בארדנס והסולואים המלודיים של לאטימר, אותם הוא מלווה לעיתים בהרמוניות קוליות שמחקות את המלודיה. אי אפשר להתעלם כאן מנגינת הקלידים המצוינת של בארדנס, מהסולואים המדהימים של לאטימר, מליין הבס הדומיננטי של פרגוסון ומהתיפוף הוורסטילי של אנדי וורד, בעיקר כלי ההקשה שכל-כך מזכירים את "Santana". (Photo: Michael Putland) אם הזכרנו קודם את חוסר הנוחות שחברי הלהקה הרגישו כזמרים, אז הוא ניכר היטב באלבום הזה, כאשר בארדנס, לאטימר ופרגוסון מחלקים ביניהם את תפקידי השירה והקולות, כאילו החליטו "לפזר את הנזק" ביניהם. את הקטע השני " Mystic Queen " כתב בארדנס אך דאג פרגוסון נוטל בו את תפקיד השירה. קטע רגוע ושקט שנפתח לצלילי הגיטרה האקוסטית של לאטימר, אבל מבוסס על עבודת הקלידים המדהימה של בארדנס. בהמשך השיר הולך ומתפתח על רקע חילופי הסולואים המלודיים של בארדנס ולאטימר, אשר נשענים היטב על חטיבת הקצב המצוינת של וורד ופרגוסון. מיד אחר כך מגיע " Six Ate " אותו כתב לאטימר, שהינו הקטע האינסטרומנטלי הראשון באלבום. שם הקטע מרמז על המשקל הלא שיגרתי בו הוא מנוגן - 6/8. כיאה לקטע פרוגרסיבי (למרות שהסגנון כאן הוא ברובו Fאנקי וקופצני) "Six Ate" מאוד דינמי וכולל לא מעט מעברים וחילופי סולואים בין בארדנס ולטימר. הצד הראשון של הויניל מסתיים עם קטע נוסף שכתב לאטימר בשם " Separation ", אותו הוא גם שר. קטע מהיר יחסית לקודמיו, עם תיפוף מצוין של אנדי וורד ועבודת גיטרה מצוינת של לאטימר שמציג כאן טכניקות נגינה שונות. הצד השני של הויניל נפתח עם מה שראוי ככל הנראה לתואר הקטע הטוב ביותר באלבון, " Never Let Go ". את השיר כתב לאטימר ושר פיטר בארדנס והוא פשוט קלאסיקה שמגדירה את כל הטוב שיש ללהקה הזאת להציע. החל מהאקורדים המפורקים בגיטרה האקוסטית של לאטימר (שלהקת "Opeth" תאמץ ל- "Benighted"), הגיטרה החשמלית שמחזיקה את כל המלודיה במהלך הבתים על 3 צלילי מיתר (!!), דרך צלילי המלוטרון של בארדנס שמתחלפים עם אורגן ההאמונד וחוזר חלילה וכלה בבס הפועם של פרגוסון והתיפוף הדינמי והכל-כך מיוחד של וורד, מדובר פה בתצוגת תכלית מדהימה של הרביעייה המופלאה הזאת, אשר כבר באלבום הראשון שלה מצליחה לייצר קלאסיקה מופלאה ומבוקשת בהופעות, גם יותר מחמישים שנה אחרי שנכתבה. האלבום הנפלא הזה מתקרב לכדי סיום עם " Curiosity " שכתב בארדנס ושר פרגוסון, באופן שכל-כך מזכיר לנו את "Gentle Giant", במיוחד נוכח נגינת הבס והפסנתר שמלווים את השירה. לא ניתן להתעלם מנגינת הקלידים של בארדנס, מהסולואים המתפרצים של לאטימר ומשפטי הגיטרה הקצרים שלו, אשר לעיתים חוזרים על המלודיה בשירה של פרגוסון, וכמובן מסגנון התיפוף הג'אזי של וורד. קטע הסיום של האלבום " Arubaluba " הוא קטע אינסטרומנטאלי עוצמתי וקצבי שכתב בארדנס, אשר מציג את הצד היותר רוקיסטי של הלהקה ואת היכולות המדהימות של כל אחד מחבריה, במיוחד לאטימר ובארדנס שלעיתים מנגנים יחד את אותה המלודיה ולעיתים מחליפים ביניהם סולואים וירטואוזיים. דרך מצוינת לסיים את האלבום עם אחד הקטעים הטובים בו ואחד היפים של הלהקה. אלבום הבכורה של "Camel" מהווה יריית פתיחה מצוינת לקריירה מופלאה של להקה אדירה, אשר תמשיך לייצר במהלך שנות השבעים אלבומי מופת, הראויים להיכלל בכל רשימת דירוג של אלבומי פרוג קלאסיים. להאזנה לפלייליסט של שירי האלבום שערכנו עבורכם: YouTube "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

סנייר, טבח, צ'יקצ'וקים, עפנו!, "שניות" להרגע, לא! – התחמשות גרעינית, ירח דבש, ג'מייקה, מחתרת, פולין, שיר מחאה, טירוף!, "איש טובע", כינור, "נערי המים", זנות, חצוצרה, "אור אדום", זהו, "נכנענו", תהילים מ', פוקלנד, לבנון, ילד, מייקל ג'קסון - "מלחמה"! מה זה לא היה ברור? 37 מילים שמתארות ומסכמות את אחד האלבומים החשובים והמעצבים של שנות השמונים - "War" - אלבום האולפן השלישי של "U2", ששוחרר ב- 28 לפברואר 1983. האלבום הזה הוקלט בין בספטמבר לנובמבר 1982 והוא נועד לשקף את התחושות של חברי הלהקה ביחס למה שקרה בעולם באותה שנה. בריטניה ואיי פוקלנד, דרום אפריקה והאפרטהייד, מלחמת שלום הגליל, לכל מקום שחברי הלהקה הסתכלו הם ראו "מלחמה". Bono הצהיר שהכוונה היתה לצאת מהתדמית הנעימה והנחמדה שהייתה להם ולתת לאנשים סטירה. הילד המופיע על העטיפה הוא פיטר רוואן אח של Guggi -חבר ילדותו של Bono מלהקת "Virgin Prunes". בונו חשב שפנים של ילד תמים יעשו את העבודה טוב יותר מאשר טנקים ורובים. אגב הילד כבר הופיע על עטיפת האלבום "Boy", הוא הופיע גם על הסינגל של השיר " Sunday Bloody Sunday " ובהמשך יעטר גם את עטיפת אלבום האוסף הראשון הלהקה. The Edge ציין שהם היו מודעים לסיכון הכרוך בנקיטת העמדה, אך רצו לקחת אותו, "לעוף קרוב יותר לשמש". זו ההצהרה הפוליטית הראשונה של הלהקה והיא מהדהדת באותה חדות ועוצמה גם היום, כמעט 40 שנים אחרי! האלבום נפתח עם " Sunday Bloody Sunday " לקצב המארש המלחמתי, עם צלילי הסנייר המתכתי והמדויק של Larry Mullen, Jr, אשר הוקלט בחדר המדרגות באולפן בדבלין. הדיוק המדהים הזה של לארי הושג באמצעות טכניקת Click Track - קליקים שנשלחים לאוזניות אותם מרכיב המתופף במהלך ההקלטה ומסייעים לו להסתנכרן בדיוק על הקצב. לארי היה בתחילה נגד הטכניקה שהוצעה על-ידי המפיק Steve Lillywhite, אך לאחר שפגש את המתופף Andy Newmark שהיה חבר בלהקת "Sly and the Family Stone" ועבד עם אומנים כמו John Lennon , David Bowie ו- "Roxy Music", הוא השתכנע. התיפוף הפשוט, אך מדויק הזה של לארי, משמש את הבסיס היצוק עליו מושתת כל האלבום הזה. הסאונד המתכתי של הסנייר וצליל הבייס דרום הבוסרי והקשוח, שימשו כר פורה לגיטרה של The Edge , כאשר הבס של Adam Clayton מהווה את הדבק שמדביק את הכל יחד. המדובר בשיר מחאה שהושפע מאירוע שהתרחש ביום ראשון, 30 בינואר 1972 ובו חיילים מיחידת הצנחנים הבריטית ירו והרגו 13 נערים קתוליים אירים לא חמושים שהשתתפו במצעד למען זכויות אדם בעיר Derry בצפון אירלנד, וזכה לכינוי "Bloody Sunday". מעוניינים לקרוא עוד על האירוע? לחצו כאן : למרות שכל שירי האלבום מופיעים ככאלה שנכתבו לכאורה על-ידי כל חברי הלהקה, השיר הזה התפתח מריף גיטרה ומילים אשר נכתבו במקור על-ידי The Edge , בעוד שבונו רק עיבד מחדש את המילים. ואיזה עבודת גיטרה מדהימה נותן פה דה אדג', מהאקורדים המפורקים, דרך הצ'יקצ'וקים המפורסמים שמשחקים לנו פינג פונג בקרביים ועד לסולו המלודי, יש כאן הוכחה חותכת שלפעמים הגאונות היא דווקא בפשטות והווירטואוזיות מגיעה דווקא מהמינימליזם. הכינור שמלווה את השיר ומעניק לו ניחוח אירי מנוגן על-ידי Steve Wickham שבהמשך יהיה חלק מלהקת ה- Waterboys. וויקהאם פגש את דה אדג' במקרה בתחנת אוטובוס ושאל אותו אם U2 מעוניינת בכינור לאלבום הבא שלה. דה אדג' התלהב ולבסוף וויקהאם תרם את נגינתו בכינור החשמלי בשני שירים מהאלבום. בשנת 2005 דה אדג' יודה שלולא הקלאש השיר הזה לא היה נשמע כפי שהוא יצא. הביט של הבייס דרום מכניס אותנו בקצב הנכון ל- " Seconds ", שיר מחאה נוסף נגד ההתחמשות הגרעינית. דה אדג' הוא הזמר המוביל בשיר, וזו לו הפעם הראשונה לעשות זאת. בערך בדקה 2:00 לשיר יש ברייק, ובמהלכו מושמע קטע מהסרט "Soldier Girls" משנת 1981, סרט דוקומנטרי המתאר אימונים של בנות לצבא האמריקאי. השיר " New Year's Day " נכתב על-ידי Bono במהלך ירח הדבש שלו עם אשתו בג'מייקה. השיר תוכנן בתחילה כשיר אהבה, אך בהמשך הוא הושפע מהנושא הכללי של האלבום ומתנועת הסולידריות הפולנית שהונהגה על-ידי Lech Walesa והפך לשיר מחאה. השיר הזה היה הראשון של הלהקה לצעוד באמריקה והראשון שלה להיכנס לעשרת הגדולים. הוא גם נמצא ברשימת 500 השירים הגדולים של מגזין הרולינג סטון. שיר צמרמורות שלא נס ליחו עד היום. הפסנתר בשיר מנוגן על ידי The Edge שמספק גם קולות רקע יפים, והוא אחד השירים המנוגנים ביותר של הלהקה במהלך הופעותיה, כאשר The Edge מחליף כל הזמן בין הגיטרה לפסנתר. קטע הבס הדומיננטי והמהפנט של קלייטון נכתב במקרה כאשר הוא ניסה להבין איך לנגן את הבס בשיר "Fade to Grey" של להקת "Visage". הקטע הרביעי " Like a Song… " נועד להישמע מחוספס ונושך בכדי להעביר למאזינים את המסר שהשורשים של הלהקה עדיין נמצאים בפאנק. הרצועה המסיימת את הצד הראשון של הויניל - " Drowning Man " מבוססת על מחזה שבונו ניסה לכתוב באותה תקופה, הוא כולל איזכור מספר ישעיהו מ', ל"א, עם המילים "They will soar on wings like eagles They will run and not grow weary". זה השיר השני בו וויקהאם מנגן בכינור והאווירה השקטה בו מושפעת מהלהקה האנגלית "The Comsat Angels". השיר הפותח את הצד השני של האלבום " The Refugee " הוא היחיד באלבום אשר הופק על-ידי Bill Whelan המלחין והמפיק האירי. השיר נועד לערוך הקבלה בין המהגרים האירים לאלו האפריקאים באמריקה. זה אחד השירים החלשים והפחות מוכרים של הלהקה ולמיטב ידיעתנו הוא מעולם לא נוגן בהופעה. השיר " Two Hearts Beat as One " שמובל על-ידי הבס הפנטסטי של קלייטון הוא שיר אהבה קלאסי, והוא הסינגל השני ששוחרר מהאלבום. גם את השיר הזה כתב Bono במהלך ירח הדבש שלו עם אשתו הטריה Alison Stewart בג'מייקה. ניחשתם נכון ו- " Red Light " מושפע מרחוב האורות האדומים באמסטרדם שם ביקרה הלהקה במהלך אחת ההופעות שלהם באמסטרדם. מה שהם ראו ברחוב הזה יצר דיסוננס וניגודיות גדולה לשמרנות הקתולית ממנה הגיעה הלהקה. בשיר הזה מתארחים חברי להקת "Kid Creole and the Coconuts" שביקרו בדבלין בזמן הקלטת האלבום - נגן החצוצרה קני פרדליי ושלוש זמרות רקע. השמועה מספרת שבמהלך הקלטת השיר, האור האדום דלק באולפן ואחת הבנות המתארחות השילה מעליה את החולצה ונותרה עם חזיה בלבד. חברי להקת "קוקונטס" התארחו גם בשני שירים נוספים מהאלבום " Like a Song… " והשיר הבא " Surrender ". שיר הסיום " 40 " היה האחרון שהוקלט במהלך השעות האחרונות של סשן ההקלטות. קלייטון העייף כבר עזב את האולפן כשהוא מותיר את שלושת חברי הלהקה, אשר חשבו שהם צריכים שיר טוב לסגור איתו את האלבום. Bono פתח את התנ"ך והחל להקריא מפרק מ' בתהילים, The Edge ומולאן הצטרפו בנגינה, וכך נוצר השיר הנפלא והמרגש הזה. The Edge מנגן כאן גם על בס וגם על גיטרה, כאשר בהופעות The Edge מנגן על בס וקלייטון על הגיטרה. במשך תקופה ארוכה נהגה הלהקה לסיים עם השיר הזה את הופעותיה, כשחברי הלהקה עוזבים אט אט את כלי הנגינה ויורדים מהבמה כשהם מותירים את הקהל לשיר: "How long, to sing this song....." עם שחרורו זכה האלבום לביקורות מעורבות, אך ההשפעה שלו על הסאונד "האחר" של שנות השמונים היתה אדירה. War זכה להצלחה מסחרית גדולה והפך לאלבום הראשון של "U2" שהגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, כשהוא בועט משם את האלבום "Thriller" של מייקל ג'קסון. האלבום דורג במקום ה- 223 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין "הרולינג סטון". להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music . "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

ב- 28 פברואר 2020 שחררה "AC/DC" את האלבום "Stiff Upper Lip". זה מה שיש לאלעד ויינברג/Elad Winberg לספר לכם עליו. חמש שנים חלפו מאז האלבום המצוין "Ballbreaker" ו- "AC/DC" חזרו עם עוד אלבום מצליח שזכה לשם "Stiff Upper Lip" והמשיך את הקו של קודמו עם הסאונד הגולמי והפשוט יותר ועם החזרה לשורשים ובעיקר לסאונד הבלוזי שאפיין את תקופתו של Bon Scott בלהקה, במהלך שנות ה-70 ובעיקר באלבומים כמו "Dirty Deeds Done Dirt Cheap" ו- "T.N.T", שיצאו באמצע העשור ההוא. חשוב לציין, שבשונה מ- "Ballbreaker", נדמה כי "Stiff Upper Lip" עורר לא מעט מחלוקות אצל הקהל ואצל המבקרים כאחד. עד היום יש רבים שלא ממש אוהבים את האלבום הזה וטוענים שהוא אחד החלשים של "AC/DC" ושהוא היה ממש חסר השראה בהשוואה לקודמיו. במקרה הזה, חשוב לי לומר שאני לא מסכים. כן, אני יודע שזה לא אלבום מושלם ושיש כאן גם כמה שירים ממש חלשים וחסרי מעוף, אבל בשלב הזה של הקריירה שלהם, עצם העובדה ש- "AC/DC" עדיין מסוגלים להקליט אלבומים ואף להצליח מבחינה מסחרית עם שירים חדשים וממש כיפיים, זה דבר שממש לא מובן מאליו. גם אם האלבום הזה הוא לא שיא הקריירה שלהם, עדיין יש כאן כמה רגעים ממש טובים שמוסיפים לא מעט עניין. למשל, האלבום נפתח עם השיר " Stiff Upper Lip " שכולל ריף קליט וממכר של Malcolm Young וסולו גיטרה נהדר של Angus Young . מעבר לנגינת הגיטרה המוצלחת ולתיפוף הבומבסטי כרגיל של Phil Rudd, שווה לציין את נגינת הבס היציבה והדומיננטית של Cliff Williams ואת הקליפ המגניב שיצא לשיר הזה, שמציג את חברי הלהקה כאשר הם מנגנים באמצע הרחוב בזמן פקק תנועה ממש גדול... ללא ספק שיר כיפי ומוצלח, והקליפ הנהדר הזה מוסיף לו הרבה חן וגורם לו להפוך להיות אחד הקטעים הכי אהובים עליי של "AC/DC". ואמנם " Meltdown " שמגיע לאחר מכן הוא שיר קצת משעמם, אבל אחריו יש לנו את " House of Jazz " המצוין שלמרות השם, לא מדובר כאן בשיר ג'אז. אבל מה? זה פשוט שיר הארד רוק בועט ומהנה במיוחד, ועם כמה מהריפים הכי טובים של Malcolm Young ועם שירה יפה של Brian Johnson , אין ממש מקום לטעויות וזהו אחד השירים הכי חזקים ומעניינים בכל האלבום הזה. וכך, חוסר היציבות נמשך עם " Hold Me Back " חסר המעוף וההשראה, אבל שוב, אחריו מגיע שיר מצוין, והפעם מדובר ב- " Safe In New York City " שמעבר לטקסט הייחודי, כולל גם סיפור מאוד מעניין שעומד מאחוריו. בעיקרון, זהו שיר הומוריסטי שנכתב על ידי Angus Young , אשר מתייחס כאן לכך, שבניגוד למה שמקובל לחשוב לגבי העובדה שניו יורק היא עיר בטוחה ומוגנת, עדיין יכולים לקרות בה כל כך הרבה דברים לא צפויים וצריך מאוד להיזהר כשנמצאים שם. באופן מצער למדי, השיר הפך להיות רלוונטי שוב שנה לאחר מכן כתוצאה מאירועי ה- 11 בספטמבר, וזאת כאשר הוא נכלל ברשימה של שירים שנאסרו להשמעה ברדיו כתוצאה מהאסון הקשה של נפילת מגדלי התאומים, עקב המסר הביקורתי והציני שעולה בו כלפי העיר ניו יורק. בלי קשר למחלוקת, זהו עדיין אחד השירים הכי טובים של "AC/DC" בעידן המודרני, עם הריפים סוחפים ומאוד ממוקדים. הפזמון של Brian Johnson קליט ואפקטיבי, והסולו של Angus Young מפציץ כרגיל. מבחינתי, זהו השיר הכי טוב באלבום הזה בפער עצום, והרבה מכך בזכות הסגנון הבלוזי והמילים המצחיקות שמזכירים נשכחות מאלבום המופת "Powerage" שיצא בשנת 1978 וגם כלל כתיבה צינית ומושחזת כמו בשיר הגאוני הזה. (Photo: Newsmakers) השיר הבא " Can't Stand Still " הוא לא רע בכלל, אבל אחריו אנו מקבלים מנה גדושה של הארד רוק בועט ומקפיץ, כאשר עד לסיום האלבום שומר על רמה יציבה ואחידה ומצליח להפוך מאלבום סביר, לאלבום טוב ומהנה וליצירה שכיף לחזור אליה שוב ושוב, כתוצאה מהגיוון שיש בה. בשיר 7 יש לנו את " Can't Stop Rock 'N' Roll ", שיר בועט וקליט למדי, אשר מלבד הדמיון בכותרת שלו, אין קשר בינו לבין הלהיט "You Can't Stop Rock 'N' Roll" של "Twisted Sister". במקרה זה מדובר בקטע הארד רוק בסיסי וגולמי והשירה של Brian Johnson מובילה אותו קדימה בכל הכוח ובצורה כה מרשימה. לאחר מכן מגיע " Satellite Blues ", והמגמה הזו נמשכת. יש כאן ריפים מושחזים ועוצמתיים של Malcolm Young , עוד סולו לפנתיאון של Angus Young האגדי והבלתי נלאה ועוד תצוגת תכלית של Brian Johnson , שנותן כאן את כל מה שיש לו ומציג ורסטיליות ושליטה ווקאלית ממש מרשימה. אמנם, השיר " Damned " מוריד קצת את הקצב, אבל זהו עדיין שיר לא רע בכלל ואת אותו הדבר ניתן לומר על " Come and Get It " שמחזיר אותנו לשירת המקהלה הידועה והזכורה לטובה של "AC/DC", ואשר הפזמון המעניין שלו מצליח לסחוב אותו, למרות שמדובר בשיר קצת גנרי שלא הולך לשום מקום מיוחד, מלבד אולי כמה ריפים טובים פה ושם. מה שכן, האלבום מסתיים בכל הכוח, ובשיר 11 מגיע " All Screwed Up " שאמנם לא יחדש לכם כמעט כלום, אבל מה? זהו שיר הארד רוק מקפיץ וסוחף ויש כאן תיפוף מדהים של Phil Rudd ועוד תצוגת תכלית של Cliff Williams שבולט מאוד באלבום הזה ועוזר להחזיק את הקצב בכל-כך הרבה ניסיון ומיומנות. פשוט בלתי נתפש בהתחשב בקריירה הארוכה של הלהקה הזו. מדהים איך קליף תמיד מסוגל לשמור על כושר כל-כך טוב לאורך השנים, כל הכבוד לו! בסופו של דבר, בשיר 12 מגיע הקטע הנהדר " Give It Up " ועם נגינה מהירה מאוד וסולו טכני וכל-כך מטורף של Angus Young . אין דרך יותר טובה לסגור את האלבום הזה מאשר עם עוד שיר הארד רוק לפנתיאון בדיוק כפי ש- "AC/DC" יודעים לעשות כל-כך טוב ובמשך כל-כך הרבה שנים. כמו כן, שווה לציין את השיר החביב " Cyberspace " שיצא בחלק מהגרסאות המורחבות של האלבום. זהו אמנם לא שיר גדול, אבל יש בו ריפים טובים וסולו ממש מוצלח, והטקסט שלו כתוב בצורה ממש טובה. לסיכום, גם אם "Stiff Upper Lip" לא יחדש לכם הרבה, וגם אם לא כל השירים כאן שומרים על רמה גבוהה ואחידה, זהו עדיין אלבום טוב ומהנה למדי, והוא יספק הרבה עניין לכל מי שאוהב את "AC/DC" וסקרן לשמוע איזו מוזיקה הם הקליטו בעידן המודרני. אני ממליץ עליו בחום לכל מעריצי הלהקה, אם כי גם אנשים אחרים יוכלו ליהנות ממנו במידה ואתם אוהבים מוזיקת רוק. ציון: 8.1/10 (טוב) כתב: אלעד ויינברג/Elad Winberg להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

הוא התחיל את דרכו המוזיקלית בלהקת "Santana" כשהיה בן 17 בלבד. בהמשך הוא הקים את "Journey" - אחת מלהקות ההארד רוק המצליחות בארה"ב וגם את ההרכב "Bad English". (Photo: Ethan Miller) בואו לקרוא על המוזיקאי, הגיטריסט והיוצר המוכשר Neal Schon. 1. הוא נולד ב- 27 לפברואר 1954 באוקלהומה שבארה"ב בשם Neal Joseph Schon. 2. הוא הגיע ממשפחה מאוד מוזיקלית. אביו היה נגן, מפיק ומלחין בלהקות "ביג בנד". אימו היתה זמרת. 3. הוא התחיל לנגן בגיטרה כבר בגיל 10 ומיד התגלה ככישרון מטאורי על הכלי. 4. בשנת 1970 הוא קיבל הצעה להצטרף ל- "Derek and the Dominos" לצידו של Eric Clapton אבל הוא העדיף את Carlos Santana . 4. בשנת 1971, כשהיה בן 17 בלבד הוא הצטרף ללהקת "Santana" והקליט עימם את האלבומים המצויינים "Santana III" ו- "Caravanserai". כאן המקום לציין שבשנת 2016 הוא חבר בשנית ללהקה והקליט עימה את האלבום ה- 24 "Santana IV". 5. לאחר גיחה קצרה בהרכב הרק הלטיני "Azteca" הוא הקים בשנת 1973 את להקת "Journey" יחד עם הקלידן Gregg Rolie אותו הכיר בלהקת "Santana". 6. הלהקה שהחלה את דרכה כהרכב רוק עם השפעות מתקדמות הפכה החל מסוף שנות ה- 70 ועם הצטרפותו של הזמר Steve Perry לאחת מלהקות הרוק הבולטות בארה"ב. (Photo: Fanart.TV) 7. שון נחשב למנהיג הבלתי מעורער של הלהקה ואחד משני החברים הקבועים היחידים בה, לצד הבסיסט Ross Valory. 8. החל מסוף שנות ה- 70 הלהקה הגיעה להצלחה מסחרית מטורפת ושחררה רצף אדיר של להיטים כמו: "Any Way You Want It", "Faithfully", "Open Arms", "Separate Ways" ו- "Wheel in the Sky". 9. רק כדי לסבר את האוזן באשר להצלחה של הלהקה, ב- 25 לפברואר 2021 חצה השיר "' Don't Stop Believin " את רף מליארד ההאזנות בספוטיפיי. עוד על כך, קראו כאן . 10. שון שחרר יחד עם הלהקה 15 אלבומי אולפן, האחרון "Freedom" שיצא בשנת 2022 והיווה מעין אלבום קאמבק לאחר 11 שנה ללא חומר חדש. (Photo: Fanart.TV) 11. עם פירוקה הזמני של הלהקה הקים שון יחד עם חברו ללהקת "Journey" - הקלידן Jonathan Cain את להקת "Bad English". הלהקה שחררה שני אלבומי אולפן, הראשון שנושא את שמה בשנת 1989. 12. בשנת 1991 הקים יחד עם האחים Johnny Gioeli ו- Joey Gioeli את ההרכב "Hardline" והיה שותף לאלבום הבכורה של הלהקה "Double Eclipse" שיצא לאור בשנת 1992. שניים משירי האלבום נכתבו בשיתוף עם הקלידן Jonathan Cain חברו ללהקת "Journey". 13. לשון קריירת סולו מפוארת במסגרתה שחרר 10 אלבומים הראשון "Late Nite" משנת 1989. 14. הוא שיתף פעולה עם אומנים רבים ביניהם הזמר Paul Rodgers עימו שחרר גם מספר אלבומים. 15. שיתופי פעולה מעניינים נוספים שלו היו עם: " Sammy Hagar , Joe Cocker , Beth Hart, "The Allman Brothers Band. 16. בשנת 1985 הוא גם היה חלק מפרויקט הצדקה " Hear 'n Aid " לצד טובי אומני ההבי מטאל. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

כתב: Moti Kupfer תאריך הוצאה - 27.02.1995 "אני לא מתעבת רעיונות, אני רק אחת מהאנשים האלה שמצליחים להביע את עצמם בצורה המיטבית דרך המוזיקה" אחד הרגעים הכי נמוכים בקריירה של מוזיקאי היא חוסר הערכה של הקהל שבא להופעה שלו, מתישהו בתחילת דרכה כאשר פי ג'יי הארווי הופיעה במסגרת הטריו יחד עם רוב אליס, ואיאן אוליבר, האולם שהיה ריק מלכתחילה (רק 50 איש הגיעו), החל להתרוקן עוד יותר, כאשר מהקהל נשמעה בקשה "נשלם לכם, רק תפסיקו לנגן בבקשה" היה זה הבעלים של המקום שראה את הלקוחות שנעלמים לו מהמקום, וחשש להכנסות שלו. אבל הטריו לא התייאש והמשיך לנגן גם בהופעות הבאות, במהלך סיבוב ההופעות של אלבומו השני של הטריו, נוצרו חיכוכים שהביאו בסופו של דבר לפירוקה של השלישיה, ולהכרה של פי ג'יי הארווי ביכולות שלה כיוצרת בודדה, דבר שהוביל ליציאת אלבום הפריצה שלה "To Bring You My Love" שיצא ב- 27.02.1995. פולי ג'ין הארווי נולדה באוקטובר 1969 בברידפורט, דורסט, אנגליה, היא ביתם של פסלת, ובנאי וגדלה בחוות כבשים קטנה, במהלך ילדותה היא למדה בבית הספר בימינסטר שם קיבלה שיעורי גיטרה מזמר הפולק סטיב נייטלי, הוריה השפיעו מאוד על טעמה המוסיקלי באמצעות הופעות הבלוז שהיו מארחים בביתם. בנוסף לגיטרה היא למדה לנגן גם בסקסופון במשך שמונה שנים, ושרה קולות ליווי, מה שנתן לה את הגיוון הדרוש כאשר הצטרפה ללהקת "Automatic Dlamini" שמייסדיה היו ג'ון פאריש אותו מכנה הארווי, נפש התאומה שלי (הוציאו יחדיו בהמשך שני אלבומים), ורוב אליס שהמשיך לנגן איתה גם כטריו. הארווי כאמור שרה בלהקה קולות רקע, וניגנה על גיטרה, וסקסופון, וצברה נסיון רב בנגינת אנסמבל, בינואר 1991 הקימה את פי ג'יי הארווי טריו יחד עם חברה ל- "Automatic Dlamini" רוב אליס, ואיאן אוליבר, שהוחלף ע"י סטיב ווהן. באוקטובר 91 הוציאה הארווי את סינגל הבכורה שלה " Dress " שקיבל דחיפה קדימה מהמבקר האורח של המלודי מייקר ג'ון פיל שבחר בו לסינגל השבוע. לאחר שני אלבומים של הטריו, השני בהם בהפקת סטיב אלביני ("נירוונה"), והוצאת אי.פי נוסף בתוך שנה וחצי, הארווי לקחה לעצמה פסק זמן למנוחה, בפרק הזמן הזה היא קנתה לעצמה בית באווירה כפרית סמוך לבית הוריה. את כל שירי האלבום "To Bring You My Live" היא כתבה בתוך שלושה חודשים, וחלק גדול מהקרדיט לאלבום הבלוזי עם הסאונד המלוכלך והרועש, והכתיבה מלאת הדמיון היא נותנת לזכותו של הבית שאותו קנתה. היה זה בית כפרי שקט, ללא שכנים כאשר בסמוך לה שוכנים שדות אינסופיים, האווירה השלווה עם הטבע מסביב החזירה אותה לילדות, ונתנה לה את השקט הדרוש על מנת להיות ממוקדת כולה בכתיבה ויצירת האלבום. להקלטות של האלבום היא גייסה את הנפש המוזיקלית התאומה שלה ג'ון פאריש שהפיק לה את האלבום יחד עם מפיק העל מארק אליס (Flood) שהפיק אלבומים ל"דפש מוד", Nick Cave , "ניו אורדר", "אירייז'ר", "U2", "ניין אינץ' ניילס" ועוד, ומוזיקאים נוספים כמו מיק הארווי שניגן על הבס (השותף של ניק קייב ב"זרעים הרעים", וב- "Birthday Party"), ג'ו גור בגיטרה, וז'אן מארק בוטי על התופים. הארווי כפי שהיא מעידה על עצמה, היא מוזיקאית שמתעסקת ברגשות, סיפורים, וסיטואציות מהחיים, היא כותבת באלבום על אהבה, נשיות, אלימות, וגם על דמויות מתוך סרטים כמו במקרה של השיר " Teclo " שנכתב על דמות מתוך שיר בסרט הצרפתי "Guns for San Sebastian" משנת 1968. אין ספק שמדובר באלבום מגוון יותר מבחינת כלי הנגינה המשתתפים באלבום ואפשר למצוא כאן פעמונים, וויברפון, קלידים, עוגב, ומקלדת ימאהה, את העוגב אפשר לשמוע כמעט לכל אורכו של האלבום כשצליליו הנמוכים והמרעישים מספקים אלטרנטיבה ראויה לתפקיד הבס. דוגמא קלאסית לגיוון המוזיקלי אפשר לקבל מהסינגל הראשון באלבום " Down By the Water ", שיר שנפתח בשירה ובעוגב כבד, אך ככל שהשיר מתקדם הוא משלב עוד אלמנטים כמו כלי הקשה, תופים, ואנסמבל תזמורתי. מילות השיר מספרות את סיפורה של אישה שמטביעה את בתה במים, לפי דבריה של הארווי אין קשר בין מילות השיר לארועים שהיא חוותה, והפזמון הרפטטיבי לקוח מתוך שיר העם האמריקאי המסורתי "Salty Dog Blues" בשיר הנושא " To Bring You My Love " שפותח את האלבום שרה פולי ג'ין על הרצון באהבה עד כדי כך שהיא מוכנה להקריב הכל כדי להשיג אותה. "שכבתי עם השטן" שרה פולי ג'ין על מנת להביע כמה רחוק היא מוכנה לצעוד. אניו מוריקונה, וקפטן ביפהארט הם בין המוזיקאים שמהם הושפעה פולי ג'ין בילדותה, את העקבות של קפטן ביפהארט אפשר למצוא כאן בשורת הפתיחה של האלבום "I was born in the desert" שהיא גם שורת הפתיחה של אחד מאלבומיו של ביפהארט, וכן בשיר השני " Meet ze Monsta " בו היא משאילה את השורה "Meet ze monsta tonight" מתוך שירו של ביפהראט "Tropical Hot Dog Night". המילים של הארווי באלבום נעות בין רציחות סדרתיות (" Working for the Man ") אולי בהשראת בנזוגה לעתיד ניק קייב, להיפוך המגדר והתפקיד המיני ב- " Long Snake Moan ", ותחינה לעבר האלוהים האישי שלה שישלח אליה את המאהב שהיא כל-כך רוצה ב- " Send His Love to Me ". למרות שגדלה במשפחה חילונית (לא הוטבלה, ולא התפללה בכנסיה), ברבים משיריה היא משתמשת בדימויים תנ"כיים "אני מסתכלת על הדת כאמצעי למציאת תשובה, מדוע אנחנו כאן" סיפרה. המניע התמידי, והכוח היצירתי של פולי ג'ין מגיע מתוך הנסיון הקונססטיבי שלה להבין את החיים של בני האדם, תוך כדי מבט על האזור האלוהי החזק, שהיה כאן לפנינו. לפנינו ניצבת זמרת רוק בשיא כוחה עם סקס אפיל שמשדרת סכנה, ותשוקה של אמנית נועזת, וחסרת פשרות, שלא מפחדת להראות לנו את הצד האפל של נשמתה. להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

היום הגיע תורו של הגיטריסט Adrian Smith. בואו נספר לכם קצת עליו ועל פועלו: (Photo: Spencer Kaufman) 1. הוא נולד ב- 27 לפברואר 1957, בלונדון אנגליה, בשם Adrian Frederick "H" Smith. 2. התקליט הראשון שרכש היה " Machine Head " של "Deep Purple", הוא היה אז בן 15. 3. הוא גדל כמה רחובות מהגיטריסט Dave Murray חבר הילדות שלו. בגיל 16 הוא הקים איתו את הטריו "Stone Free". סמית' שימש שם כזמר בלבד. 4. אחרי שסמית' ראה את תשומת הלב שדייב מקבל מהמעריצות, הוא החליט ללמוד לנגן על גיטרה. הוא התחיל מגיטרה קלאסית שהיתה שייכת לאחיו ובהמשך רכש את הגיטרה הישנה של Dave Murray ב- 5 פאונד. 5. ההשפעות הראשונות עליו בנגינה היו דווקא מתחום הבלוז רוק ובעיקר Johnny Winter ו- Pat Travers. הוא ציין שהם השפיעו על הנגינה שלו, המאופיינת בסגנון מאוד מלודי ובסולואים יחסית איטיים עם דגש על כל תו שמודגש באופן ברור, להבדיל מנגינת שרדינג מהירה. 6. בשנת 1972 הוא הקים יחד עם Dave Murray את ההרכב "Evil Ways" שבהמשך שינה את שמו ל- "Urchin". 7. בשלב זה כבר החל לכתוב מוזיקה ובין היתר את השיר " 22 Acacia Avenue " שבהמשך יוקלט על-ידי "Iron Maiden" במסגרת האלבום " The Number Of The Beast " משנת 1982. 8. לאחר שדייב מאריי עזב את ההרכב והצטרף ל"איירון מיידן", סמית' ו- "Urchin" שחררו בשנת 1977 את הסינגל "Black Leather Fantasy". 9. בשנת 1979 סמית' קיבל הצעה לחבור ל"איירון מיידן" אבל "Urchin" בדיוק חתמה על חוזה הקלטות עם EMI וסמית' דחה את ההצעה, החלטה שהצטער עליה בהמשך, לאחר ש- "Urchin" התפרקה בשנת 1980. 10. בנובמבר 1980, לאחר פירוקה של "Urchin", סמית' פגש את Dave Murray ואת Steve Harris . הם חזרו הציעו לו לחבור ל"איירון מיידן" ולאחר אודישן מוצלח הוא התקבל ללהקה. 11. הופעתו הראשונה עם הלהקה נערכה עבור התוכנית "Pop And Rock TV Show" של הטלוויזיה הגרמנית והשיר הראשון שניגן היה "Running Free". 12. כפי שניתן לראות מהוידאו, כבר בהופעתו הראשונה של אדריאן עם "מיידן", הוא נטל את תפקיד קולות הרקע בלהקה יחד עם Steve Harris . 13. השיר היחיד של "איירון מיידן" בו סמית' שר סולו הוא " Reach Out " שיצא כבי סייד לשיר "Wasted Years" משנת 1986. באותו שיר Bruce Dickinson שר קולות רקע. 14. שילוב הדואל גיטאר בין סמית' למאריי בתקופת תור הזהב של "איירון מיידן" בשנות השמונים, הוא בין המדהימים והטובים בהבי מטאל. השניים פשוט השלימו אחד את השני בצורה פנומנלית. 15. האלבום הראשון אותו הקליט עם "איירון מיידן" היה " Killers ", אך הוא לא היה שותף לכתיבת איזה מהשירים שם. 16. השירים הראשונים שכתב עבור "מיידן" היו לאלבום " The Number Of The Beast ", כאמור הוא הביא ללהקה את " 22 Acacia Avenue " שכתב שנים קודם לכן, וכן היה שותף בכתיבת " Gangland " ו- " The Prisoner ". 17. סמית' יטול חלק גם בארבעת האלבומים הבאים שנחשבים כחלק מתקופת "תור הזהב" של הלהקה - " Piece of Mind ", Powerslave , Somewhere in Time ו- " Seventh Son of a Seventh Son " ואלבום ההופעה " Live After Death ". 18. בשנת 1985 השתתף סמית' בפרוייקט ההתרמה לרעבים באפריקה - " Hear 'n Aid " והיה אחד מבין 14 הגיטריסטים שנגנו בו לצד חברו Dave Murray . 19. בזמן שמיידן נטלה קצת זמן חופשי בשנת 1989, אדריאן היה עסוק עם פרוייקט הסולו שלו "ASAP" שהינו ראשי תיבות של "Adrian Smith And Project". באותה שנה הם כבר שחררו את אלבומם "Silver and Gold" לו ניתן להאזין כאן: 20. סמית' עזב את "איירון מיידן" בשנת 1990, לאור חילוקי דעות בקשר לכיוון המוזיקלי שהלהקה החליטה ללכת בו ומתוך מחשבה שהוא לא יכול לתרום ללהקה בכיוון החדש בו בחרה. 21. עזיבתו של סמית' היתה בשלב ההפקה של האלבום " No Prayer for the Dying " והוא הספיק להשתתף בכתיבה של שיר אחד מתוכו - Hooks" "in You. 22. לאחר שעזב את מיידן הוא נטל קצת זמן לעצמו ובינתיים נישא לבחירת ליבו הקנדית Nathalie Dufresne. 23. אדריאן הפסיק לנגן בגיטרה מאז שעזב את "מיידן" ועד לשנת 1992, אז התארח על הבמה בהופעה של "מיידן" בדונינגטון, במהלך השיר " Running Free ". (Photo: Gonzales Photo) 24. לאחר ששמע את המוזיקה שעושה "King's X" הוא החליט שהוא מעוניין להקים הרכב שיעשה מוזיקה דומה. הוא הקים את ה- "Untouchables" שבהמשך ישנו את שמם ל- "Psycho Motel". 25. ההרכב ישחרר שני אלבומים "State of Mind" בשנת 1996 ואת "Welcome to the World" בשנת 1997. 26. מעניין לציין שסמית' ולהקתו "Psycho Motel" חיממו את "איירון מיידן" במהלך סיבוב ההופעות של האלבום " The X Factor " באנגליה. 27. בשנת 1996 ישתתף סמית' באלבום "Instant Clarity", אלבום הסולו הראשון של Michael Kiske, המוכר בין היתר מלהקת "Helloween". 28. בשנת 1997 הצטרף סמית' לחברו Bruce Dickinson ונטל חלק בנגינה וכתיבה לאלבום הסולו "Accident of Birth". 29. בהמשך יהפוך סמית' לחבר קבוע בהרכב של Bruce Dickinson , יצא עימו לסיבובי הופעות ואף ייטול חלק באלבומו הבא "The Chemical Wedding" משנת 1998. 30. בשנת 1999 חזרו דיקנסון וסמית' חזרה לאיירון מיידן ובכך אוחד ההרכב הקלאסי של תור הזהב של הלהקה משנות ה- 80 ובתוספת הגיטריסט Janick Gers , מה שהפך את הלהקה להרכב המונה שלושה גיטריסטים. 31. סמית' הוא היחיד מבין שלושת הגיטריסטים של "איירון מיידן" שאינו משתמש בגיטרת פנדר באופן קבוע. 32. בשנת 2000 שחררה הלהקה את אלבום האיחוד המחודש שלה עם דיקנסון וסמית' " Brave new World ". סמית' יטול חלק בכתיבת חלק מהשירים לאלבום, לרבות שיר הפתיחה המצוין " The Wicker Man ". 33. סמית' ממשך להיות חלק מההרכב של "מיידן" עד היום, ומאז האיחוד המחודש עם ההרכב הקלאסי הוא שחרר איתו עוד חמישה אלבומים: " Dance of Death ", " A Matter of Life and Death ", " The Final Frontier ", " The Book of Souls " ו- " Senjutsu ". 34. בשנת 2012 סמית ישחרר את האלבום "Awoken Broken" תחת ההרכב "Primal Rock Rebellion". סמית' ינגן שם בגיטרה, בס וישיר קולות רקע. 35. במהלך הקריירה שלו סמית' היה שותף ב- 12 אלבומי אולפן של "איירון מיידן" ובנוסף בעוד 8 אלבומים כחלק מהרכבים שונים בהם היה חבר. 36. סמית כתב או נטל חלק בכתיבת כמה מהשירים הגדולים של מידן וביניהם: Wasted Years", "2 Minutes To Midnight", "The Evil That Men Do", "Stranger In A Stranger Land", "Can I Play With Madness?", "Moonchild", "Flight of Icarus ועוד ועוד... 37. בדצמבר 2020 שחרר סמית' סינגל ראשון מהפרויקט החדש שלו - "Smith/Kotzen" בו הוא משתף פעולה עם הגיטריסט Richie Kotzen, הידוע בין היתר מעבודתו עם "Poison", "Mr. Big" ו- "The Winery Dogs". האלבום של השניים שנקרא " Smith/Kotzen " שוחרר ב- 26 למרץ 2021 וב- 7 למרץ 2025 משוחרר אלבומם השני "Black Light/White Noise". 38. סמית' מדורג כאחד מעשרת הגיטריסטים הטובים בכל הזמנים במטאל, ברשימת גיטרות גיבסון ובמקום ה- 11 ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים בהבי מטאל של מגזין "Guitar World". 39. אדריאן הוא חובב דייג. הוא גילה את התחביב דרך אבא שלו וזו הייתה הדרך שלהם לבלות יחד בילדותו. 40. בשנת 2020 הוא שחרר את הספר "Monsters of River & Rock" שמתאר בין היתר את אהבתו לדייג. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!