Search Results

פינה בקטנה.... והפעם... מה קורה כשהקוסמוס מתערב בהקלטות אלבומים.. כנראה שיש משהו בתאריך 9.6 שגורם לעניינים להשתבש קצת, ממש כמו ספרות "כתב המראה" ההפוכות (6-9), שזורמות בכיוונים מנוגדים.... כך קרה, שביום הזה שתי ענקיות ת'ראש מטאל שחררו, בהפרש של שנה, אלבומים "ניסיוניים" משהו, שסטו מדרך המלך שאפיינה אותם. הראשונה הייתה "Testament" שבשנת 1997 שחררה את "Demonic", אלבום האולפן השביעי שלה שכלל סאונד אפל יותר שמשך לכיוון Groove ו- Death Metal, עם שירים כמו "John Doe" ו- "Hatreds Rise". שנה לאחר מכן, "Slayer" משחררת את "Diabolus in Musica", אלבום האולפן השמיני של הלהקה, עם נגיעות נו-מטאל ואלמנטים של גרוב-מטאל. זה היה אלבומה הראשון של הלהקה בו הגיטרות כוונו בכוונון לא סטנדרטי של C♯ באופן שהשפיע על הסאונד והאווירה הכללית של האלבום. מרבית החומר לאלבום נכתב על-ידי הגיטריסט Jeff Hanneman אשר סיפר שבזמן הכתיבה פשוט חיפש להכות במשהו. האם מודבר בצירוף מקרים או בהתערבות קוסמית שקשורה לתאריך ? אתם תשפטו. Testament - Demonic: Spotify, Apple Music Slayer -Diabolus in Musica: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

פינה בקטנה... והפעם... על כוכב הרוק שמנסה לרשום "סימן מסחרי" על "קרני השטן".... מעשה איוולות או טריק שיווקי ? (Photo: Broadimage) היום בשנת 2017 הגיש Gene Simmons מלהקת "Kiss" בקשה מוזרה למשרד סימני המסחר והפטנטים האמריקאי. הוא ביקש לרשום את סימן "קרני השטן" או "קרני המטאל" כסימן מסחרי השייך לו. לטענתו של סימונס, הוא היה הראשון לעשות שימוש בסמל "קרני השטן" וזה אירע לראשונה ב- 14 לנובמבר 1974. בנסיבות אלה טען סימונס כי יש לקבוע שמדובר בסימן מסחרי השייך לו. בקשתו של סימונס התקבלה אצל מוזיקאים ומבקרים שונים בתדהמה. ראשית, הסמל של סימונס כלל שימוש בשלוש אצבעות ולא שתיים (ראו בתמונה) כאשר גם האגודל מונפת יחד עם האצבע והזרת. סמל זה משמש בשפת הסימנים האמריקאיים כדי לומר "אני אוהב אותך". שנית, השימוש בסמל זה נעשה על-ידי מוזיקאים ואחרים עוד זמן רב לפני שסימונס טוען שעשה בו שימוש לראשונה. כך לדוגמא, ג'ון לנון השתמש בסמל בעטיפת הסינגל "צוללת צהובה" ואפילו בעטיפת האלבום ששוחרר עוד בשנת 1968 (ראו תמונות בתגובות). שלישית, השימוש בסימן הזה לא נעשה מטעמים מסחריים אלא בניסיון להלהיב ולשלהב את הקהל ולכן ספק אם ניתן בכלל לקבוע שמדובר "בסמל מסחרי" כהגדרתו בחוק. רביעית, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהבקשה של סימונס הוגשה בשיהוי של למעלה מארבעים שנה במהלכם אנשית תרבות רבים עשו שימוש בסמל, כך שיש לפרש זאת כויתור של סימונס על הזכות. חמישית , בסמל קרני השטן הרווח בין מטאליסטים ואוהדי רוק נעשה שימוש בשתי אצבעות בלבד. הפופולריות של סמל זה מיוחסת לזמר Ronnie James Dio אשר ניסה לכבוש את לב המעריצים של "בלאק סאבאת'" לאחר שהחליף את הזמר אוזי אוסבורן. דיו היה זקוק לסימן היכר משלו כדי לשלהב את הקהל. מי שראה הופעות מוקלטות של סאבאת' עם אוזי משנות ה 70 יודע להגיד שאוזי נהג להשתמש באופן קבוע בסימן ה- V באצבעות ידיו. רוני היה זקוק לסימן משלו אבל הוא לא יכול היה להיראות כמו קודמו ולכן הוא בחר בסימן בו סבתו האיטלקית נהגה להשתמש לסילוק "עין רעה" – סימן הקרניים הידוע היום כ"קרני המטאל". עד מהרה הפך סמל "קרני המטאל" לסימן ההיכר של דיו. הפופולריות של הסמל הלכה וגברה והוא הפך לסמל המזוהה עם מוזיקת המטאל והרוק. (Photo: Chiaki Nozu) בחודש מרץ 2021 הוסיף Geezer Butler - בסיסט להקת "בלאק סאבאת'" פרטים מעניינים באומרו כי נהג להשתמש בסמל עוד בשנת 1971. גיזר גם סיפק תמונה המוכיחה את דבריו. לטענתו למרות שנהג לעשות בה שימוש קודם לכן, הרי שדיו אימץ את הסימן והוא תמיד יהיה מזוהה איתו. גיזר ציין כי נהג לסמן כך לקהל בהופעות בעיקר לפני שהגיע קטע נגינה מהיר בשיר ודיו שאל אותו מה הסימן הזה שהוא עושה, אבל למרות זאת גיזר פירגן לדיו ואמר שהואיל והוא זה שאימץ אותו והתפרסם בו, הוא לא נואל שום קרדיט על העניין. (Photo: Pinterest.com) ואם נחזור רגע לסימונס, אז יתכן שאחת או יותר מהסיבות המנויות לעיל הביאו את ג'ין סימונס למשוך את בקשתו פחות משבועיים לאחר שהוגשה. מעשה איוולות או טריק שיווקי ? תשפטו אתם... "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 9 ליוני 2015 יצא לאור "Cauterize", אלבום הסולו השני של "Tremonti". אם באלבום "All I Was" סיפרנו לכם כיצד Mark Tremonti בקע מן הביצה כדי לצאת לדרך עצמאית משלו, אך הגוזל שבקע מן הביצה התגלה כ"דינוזאור", אז הדינוזאור הזה גדל והפך היום ל- T-Rex אימתני המאיים על כל "עולם היורה". אם חשבתם שבאלבום הבכורה "All I Was" טרמונטי הוציא את כל האגרסיות שלו עם חומרים שלא התאימו לקו המוזיקלי של "Alter Bridge" ו- "Creed", אז באלבום הזה הוא לוקח את זה צעד אחד קדימה ומשחרר החוצה אנרגיה אטומית שחורכת ושורפת את כל מה שנקרה בדרכה. טרמונטי פשוט משחרר כאן כל רסן ומנסר את נשמתו לתוך האלבום. אי אפשר לטעות, כל מי שיאזין לאלבום הזה ישמע את ההשפעות של טרמונטי מעולם הת'ראש מטאל ובעיקר מהלהקות "Metallica" ו"Testament" עליהן גדל. אבל לא רק, הצלחנו להבחין כאן גם בהשפעות של "Pantera" ואפילו של "Gojira", הצעירה שבחבורה. לא מאמינים? האזינו לגיטרה של טרמונטי החל מדקה 1:00 בשיר הפתיחה "Radical Change". אבל זה לא הכל. טרמונטי מתחיל לגבש באלבום הזה את הנוסחא האלמותית שלו, את ה- DNA הפרטי של ההרכב האישי שלו. הפורמולה הייחודית של טרמונטי ממזגת בין ת'ראש מטאל מודרני למלודיה. אם תאזינו לשירים שלו, בעיקר החל מהאלבום הזה, בוודאי תצליחו לזהות מספר מרכיבים בולטים שמאפיינים את רובם. הם בדרך כלל יתחילו עם ריפים אכזריים של "ספיד" ואפילו ת'ראש מטאל, טרמונטי ימזוג מעליהם את המלודיה הייחודית שלו ואז יצבע אותם עם מקצבים מורכבים והרבה דינמיקה, במעבר מקטעים מאוד מהירים לקצבי "מיד-פייס" וחוזר חלילה. הוא ייקח את המאזין אל תוך עין הסערה, מאוחר יותר ישלוף אותו החוצה משם לאזור רגוע יותר, ואז, ללא כל אזהרה מוקדמת, הוא יזרוק את המאזין חזרה אל הסערה הטרופית המשתוללת ויותיר אותו שם חשוף, ללא הגנה, בלי שום מצוף או חבל הצלה. בכדי לבצע את זממו, טרמונטי מאגד סביבו חבורה קשוחה ומאיימת לא פחות מ"המנסר מטקסס" (הוא לא באמת), בכבודו ובעצמו. באלבום הזה מתגבש השלד של ההרכב שילווה אותו גם באלבומים הבאים, הכולל את Eric Friedman שאחראי על הבס וגיטרת הקצב ואת Garrett Whitlock על התופים, שניהם מלהקת "Submersed" שהתפרקה בשנת 2008, כאשר הפעם מצטרף להרכב Wolfgang Van Halen כחבר קבוע ומחליפו של הבסיסט Brian Marshall. האלבום הזה הוא החלק הראשון מתוך שני אלבומים שהוקלטו יחד באותם סשנים. טרמונטי שהקליט בסשנים מספיק חומרים לשני אלבומים, לא רצה להוציא אלבום כפול ולכן הוא בחר לשחרר שני אלבומים מאוזנים בדינמיקה, בכמות השירים ובמבנה שלהם, כאשר האלבום "Dust" יוצא לאור שנה לאחר מכן, בשנת 2016. את ההשפעות על טרמונטי ניתן להרגיש כבר בקטע הפתיחה "Radical Change". המקצב הת'ראשי המהיר נשמע כמו ריף ש"מטאליקה" השאירה על שולחן העריכה באחד מאלבומיה. טרמונטי מעולם לא הסתיר את ההשפעה של הלהקה עליו – הוא נהג לנגן את הריפים שלהם במשך שעות, רק כדי להתחזק בנגינה. השיר "Flying Monkeys" לוקח את זה לכיוון קצת אחר – כבד, איטי ו"עייף" יחסית לשיר הפתיחה. כשטרמונטי שר “I’m inclined to take my time, I’ll take this to the grave…”, ברור מדוע הוא נשען כאן על השפעות Doom מובהקות. השיר "Cauterize" מחזיר אותנו לת'ראש העצבני והמהיר, וכשמגיע הפזמון האיטי והקליט – הכול כבר ברור. הנוסחה של טרמונטי פשוט עובדת. לקראת סיום השיר, הגיטרה של טרמונטי והבס של וולפגנג משרים עלינו תחושת רוגע. כמו בעטיפת האלבום, נדמה שצרותיו של Mark Tremonti שוקעות יחד עם השמש. השיר "Arm Yourself" מחזיר אותנו למתקפת הת'ראש הברוטלית – עם גיטרה תזזיתית וחבטות תופים שנשמעות כמו ירי ממכונות. אז תקשיבו לטרמונטי – "תתחמשו, כי היום זה ייגמר..." השיר "Dark Trip" מעביר אותנו לאווירה מלודית ומלנכולית יותר, שמתאימה היטב למילים. שיר מלא בהרמוניות מצוינות שמזכירות את ימי "Creed", בשילוב נגיעות בלוזיות בקטעי הסולו. השיר "Another Heart" היה הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום – ובצדק. הוא מציג את כל הצדדים החזקים של טרמונטי: ריפים מטאליים, מלודיה ממכרת, פזמון קליט וסולו גיטרה מצוין. שיר שנועד לשווק את טרמונטי להמונים – ובענק. השיר "Fall Again" מחזיר אותנו לרגעים הרכים של טרמונטי. איזה קול צלול, איזה מנעד, איזו שליטה בשירה. פשוט לא ייאמן שבמשך שנים הוא הסתפק בקולות רקע והסתתר מאחורי הגיטרה. השיר "Tie the Noose" הוא אגרוף בפנים. שיר נועז שנכתב על רקע המהומות בפרגוסון, מיזורי – לאחר הריגתו של הנער מייקל בראון בידי שוטר. זעקה פוליטית בתוך ים של דיסטורשן. השיר "Sympathy" חושף את הייחוד של טרמונטי בנוף המטאלי. בזמן שלהקות מטאל רבות שופכות כעס ומחאה, טרמונטי שוזר בשיריו לא פעם מסר של תקווה. עוצמה עדינה שמגיעה ישר ללב. האלבום נחתם עם השיר "Providence" – אחד השירים המרגשים באלבום. הוא מוכיח שוב שהמוזיקה של טרמונטי יודעת לבעוט ולנשוך, אבל גם להישמע נגישה, קליטה ומלאת משמעות – במיוחד עבור מי שמחפש מסר חיובי בתוך הסערה. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אלבום הבכורה "Contraband" של "Velvet Revolver" שיצא ב- 8 ביוני 2004, מגלם בתוכו שילוב עוצמתי של "רוק כבד" וסאונד אלטרנטיבי, תוך שהוא מציג את הסינרגיה המדהימה של חברי ה"סופרגרופ" שמרכיבים אותו. ה"סופרגרופ" שהוקם ב- 2002, כולל את יוצאי "Guns N' Roses" - החברים Slash (גיטרה), Duff McKagan (בס) ו- Matt Sorum (תופים), אליהם הצטרף הגיטריסט Dave Kushner מ- "Suicidal Tendencies" ו- "Wasted Youth", והסולן הכריזמטי Scott Weiland מ- "Stone Temple Pilots". הרעיון להקמתה של "Velvet Revolver" החל להתגבש כאשר Slash ,McKagan ו- Sorum הופיעו יחד במופע מחווה למוזיקאי Randy Castillo. הם החליטו להקים להקה, גייסו את Dave Kushner כגיטריסט קצב ופתחו בחיפוש מתוקשר אחר סולן, אשר תועד על-ידי VH1. לאחר שניסו במהלך האודישנים מספר זמרים, חלקם מוכרים כמו Josh Todd מ- "Buckcherry" ו- Kelly Shaefer מ- "Neurotica", הם מצאו את המאצ' המושלם עם Scott Weiland, המוכר בעיקר כזמר של "Stone Temple Pilots". ויילנד, שכבר שיתף בעבר פעולה עם McKagan והכיר את Kushner, הציע את שירותיו להרכב, לאחר שהאזין לדמואים של הלהקה ההולכת ומתהווה. הלהקה קפצה מיד על המציאה ושיתוף הפעולה הראשון בין וויילנד להרכב היה בבחירת שם הלהקה - "Velvet Revolver" שהגיע משילוב ההצעות של סלאש ווויילנד. ההקלטות הראשוניות של ההרכב כללו את "Set Me Free" שהוקלט לפסקול הסרט "The Hulk" וכן קאבר לשיר "Money" של "Pink Floyd" שהוקלט עבור פסקול הסרט "The Italian Job". רצועות אלו שולבו באלבום שהוקלט בסוף 2003, על רקע המאבקים המשפטיים של ווילנד ותקופות הגמילה הארוכה שלו. למרות האתגרים הללו, הלהקה הצליחה לייצר אוסף שירים מלוטש וגולמי כאחד, אשר כלל כמה התנסויות חדשות של חברי הלהקה, בין היתר של סלאש אשר הקליט את השיר "Blues Train Train" כשהוא מנגן על גיטרת פנדר טלקסטר משנת 1956 ופנדר סטרטוקסטר משנת 1965, ובכך מוסיף נגיעות של סאונד רוק קלאסי לאלבום. האלבום "Contraband" נהנה משילוב של מוזיקה שנכתבה על-ידי חברי הסופרגרופ ומהפקה של Josh Abraham שעבד בין היתר עם אומנים כמו "Thirty Seconds to Mars", Kelly Clarkson, Shakira, "Weezer", "Linkin Park". עבודת הגיטרה המוכרת של Slash, קווי הבס המוצקים של Duff McKagan, התיפוף המדויק של Matt Sorum וגיטרת הקצב של Dave Kushner יוצרים רוק כבד, עשיר ומגובש. השירה העוצמתית ומלאת הרגש של Scott Weiland מובילה את כל האלבום, בעוד שמילות השירים שכתב מתמודדות עם נושאים כמו התמכרות, השאיפה לגאולה והשדים הפנימיים איתם הוא מתמודד, כל זאת באותנטיות ובשנינות מרובה. זה אלבום בכורה עוצמתי שלוכד את הרוח המרדנית של להקות האם של כל אחד מחברי ההרכב, תוך כדי גיבוש זהות מובהקת ללהקה החדשה. האנרגיה, המוזיקליות והריפים הבלתי נשכחים הופכים את "Contraband" לאלבום בולט שעמד במבחן הזמן. האלבום נפתח עם "Sucker Train Blues" בפיצוץ של אנרגיה. הריפים העוצמתיים של סלאש וקושנר משתלבים עם הבס הפועם של Duff McKagan והתיפוף המדויק של Matt Sorum ומספקים את הגרוב שמחזיק את כל הרצועה הזאת יחד. סגנון השירה של Scott Weiland במהלך הבתים יזכיר לכם את Axl Rose. השירה המחוספסת והגולמית שלו משתלבת בצורה מושלמת עם המוזיקה, במיוחד בפזמון, בזמן שסלאש מספק סולואים מרהיבים. עם זאת, האנרגיה העוצמתית של הפתיחה נרגעת מעט עם הרצועות הבאות. שירים כמו "Kids" ו- "Big Machine" מנסים לשמור על המומנטום, אבל חסרים את הניצוץ שמגדיר את רצועת הפתיחה. השירה של ווילנד מתחילה להישמע מתוחה, והניסיונות של הלהקה להישמע מודרניים מרגישים לפעמים מאולצים. הקטע "Illeagal i Song" מחזיר את הלהקה למקום הטבעי שלה, עם ריף גיטרה נהדר ואנרגיה עזה. "Spectacle" שמגיע מיד אחריו ממשיך את המומנטום עם אווירת רוקנרול כבדה. ואז מגיעה "Fall to Pieces" בלדת רוק עם עומק רגשי ולחן בלתי נשכח. האינטרו לשיר הזכיר לנו קצת את "Yesterdays" של "Guns n 'Roses", ותכלס, כשמו של השיר באמת הצלחנו "להתפרק לחתיכות" עם הסולואים המרגשים של סלאש והשירה הייחודית של וויילנד. ואז מגיע "Headspace" עם הקצב הקטלני שלו ומחזיר את האנרגיה המטורפת, תוך שהוא מציג את היכולת של הלהקה למזג נגיעות מודרניות עם רוק קלאסי. "Superhuman" ו- "Set Me Free" מציגים ריפים מבטיחים, אבל הם עדיין לא מצליחים לספק את ה"הוק" הדרוש כדי שנמשיך לזמזמם אותם. "You Got No Right" החצי אקוסטי הוא אחד מגולות הכותרת של האלבום, עם פזמון קליט וסולו מלודי מובהק של סלאש. מיד אחר כך מגיע "Slither" המטורף עם Drop D Tuning ופשוט מתפוצץ עלינו. זה הסינגל הראשון של האלבום והוא בולט בזכות הריף הכל-כך קליט ומדבק שלו. לא פלא שהשיר הזה זיכה את הלהקה בגראמי להופעת ההארד רוק הטובה ביותר. מיד אחריו אנחנו פוגשים את "Dirty Little Thing" שמזכיר מאוד את שיר הפתיחה עם סולו קטלני של סלאש, אשר נכתב עוד בתקופה בה Josh Todd ו- Keith Nelson מלהקת "Buckcherry" היו חלק מההרכב. השיר הזה היה בסיס לתביעת העתקה של Tony Newton מלהקת "Dirty Deeds" שהצליח להוכיח שהריף המוביל בשיר הוא העתק מהריף בשיר "Cyber Babe" של להקתו. האלבום מסתיים עם הבלדה "Loving the Alien" שלא ממש מגיעה לרמת הכתיבה והביצוע של שתי הבלדות הקודמות שבאלבום. עם הרכב סופרגרופ כזה, הציפיות מ- "Velvet Revolver" היו גבוהות. "Contraband" הוא לא יצירת המופת שכולם קיוו לה, אבל זה אלבום הארד רוק טוב מאוד. הוא לא ניסה להמציא מחדש את הרוק ולא להפוך לאלבום שישנה את חוקי המשחק. הוא פשוט תיעד חמישה מוזיקאים מנוסים שהגיעו מרקע מפואר, מצאו כימיה אמיתית ביניהם ויצרו יחד אוסף שירים מלא באנרגיה, תשוקה וגישה חסרת פשרות. לא כל רגע באלבום פוגע במטרה באותה עוצמה, אבל כשהוא מצליח, הוא מזכיר בדיוק למה השמות האלה הפכו לאגדות מלכתחילה. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום המופתי "Californication", השביעי של "Red Hot Chili Peppers" שוחרר ב- 8 ליוני 1999. בואו לגלות, בין היתר, מה הקשר בין האלבום הזה לדייויד בואי, קורט קוביין ופרינסס ליאה מ- Star Wars. עם 22 עובדות מעניינות על האלבום: 1. זה האלבום המצליח והנמכר ביותר של הלהקה עם מכירות של למעלה מ- 16 מיליון עותקים ברחבי העולם. 2. 6 מתוך 15 שירי האלבום שוחררו כסינגלים מצליחים וצעדו במצעדים במשך למעלה משנתיים, הסינגל הראשון שוחרר במאי 1999 והסינגל האחרון במרץ 2001. 3. זה האלבום שסימן את חזרתו של הגיטריסט ג'ון פרושיאנטה ללהקה. פרושיאנטה עזב אותה ב-1992 מיד לאחר יציאתו של האלבום "Blood Sugar Sex Magik". 4. חזרתו של פרושיאנטה הביאה עימה שינוי מהותי בסאונד ובסגנון המוזיקלי של הלהקה, עם אלמנטים של רוק רך וקומפוזיציות יותר מלודיות, שהגיעו על חשבון הFאנק-פאנק-רוק השורשי של הלהקה שהלך והצטמצם בהשוואה לאלבומים הקודמים. 5. הלהקה הייתה מעוניינת ש- David Bowie יפיק את האלבום, אך הוא לא היה זמין. 6. שם אלבום של דייויד בואי, קורט קוביין והכוכב אלדראן (ממנו הגיעה פרינסס ליאה) קיבלו הומאז' בשורה משיר הנושא Californication: Cobain can you hear the spheres singing songs off station to station and Alderaan's not far away, it's Californication. 7. הקטע "Californication" הושפע מקטע אינסטרומנאלי בן 30 דקות של "The Cure" בשם "Carnage Visors" הלקוח מתוך האבלום המיתולוגי "Faith". 8. בשנת 2007 עלתה בארה"ב סידרת הקומדיה "Californication". יוצרי הסידרה לא קיבלו אישור מוקדם לשימוש בשם, דבר שהוביל לתביעה של ה"צ'ילי פפרס" נגדם. 9. יותר מכך, אחת מהדמויות בסדרה אותה משחקת Rachel Miner נקראת "Dani California" – כשם השיר של הלהקה משנת 2006. 10. שיר הנושא "Californication" זכה במקום ראשון במצעד העשור של גלגל"צ של העשור הראשון של המאה ה-21. 11. לקראת סוף שיר הפתיחה האדיר "Around the World" קידיס מקשקש משהו במקום מילים. הוא חיפש מילים לקטע הזה באולפן ומשלא מצא החלט לג'ברש משהו. אחרי שמצא מילים הקטע הוקלט שוב, אך הבת של Flea ששמעה את ההקלטה האיצה בחברים לחזור לגירסה המקורית. אגב הבס בפתיח של השיר מזכיר את זה שבשיר "Breadfan" של להקת "Budgie" אשר חודש בהמשך על-ידי "מטאליקה". 12. השיר "Emit Remmus" הוא למעשה summer time מאויית לאחור. את השיר כתב קידיס בהשפעת יחסיו הקצרים עם Melanie C מה"ספייס גירלז". 13. השירים "Porcelain" ו- "This Velvet Glove" הושפעו מיחסיו של קידיס עם מעצבת האופנה Yohanna Logan. 14. השיר "Get on Top" והשימוש המאסיבי שפרושיאנטה עושה בו ב- wah pedal נולד לאחר שהוא האזין ל- Public" Enemy". הסולו שלו בשיר הושפע מהנגינה של Steve Howe מלהקת Yes בשיר "Siberian Khatru" מהאלבום "Close To The Edge". 15. סאונד הגיטרה של פרושיאנטה בשיר "Savior" כולל שימוש מאסיבי באפקטים וביניהם Micro Synth עם דיליי של 16 שניות. הסאונד הזה הושפע מזה של אריק קלפטון בלהקת Cream. 16. השיר "Scar Tissue" זכה בפרס הגראמי לשיר הרוק הטוב ביותר בשנת 2000. 17. את השיר כתב קידיס תוך התייחסות לסרקאזם של הגיטריסט Dave Navarro שמכונה שם "King of Sarcasm". השורה "Close your eyes and I'll kiss you 'cause," מתייחסת לסצינה בה קידיס מנשק את נבארו בקליפ לשיר Warped מתוך האלבום "One Hot Minute". 18. פרושיאנטה כתב את קטע הגיטרה האייקוני של השיר בניסיון לשחזר טכניקה בה השתמש באלבום הסולו הראשון שלו - "Niandra Lades and Usually Just a T-Shirt", בה יצר קצב גרובי תוך נגינת שני תווים מרוחקים זה מזה. 19. את השיר "Otherside" כתב קידיס על ההתמכרות שלו לסמים. 20. האלבום היה אמור לצאת בדיוק באותו היום בו יועד לצאת האלבום "California" של "Mr. Bungle". הדבר נבע מהיריבות בין קידיס למייק פאטון. בסופו של דבר "Mr. Bungle" אולצה על-ידי חברת התקליטים לדחות את הוצאת אלבומם, רק בשל העובדה שהשמות היו דומים. 21. האלבום מדורג במקום 399 ברשימת "500 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים" של מגזין ה"רולינג סטון". 22. הוא גם מופיע ברשימת "1001 Albums You Must Hear Before You Die" וברשימת "The Definitive 200: Top 200 Albums of All-Time" של היכל התהילה של הרוק. להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music 1. בהופעתם בארץ, הקדיש קידיס את השיר "Otherside"...לחיפה....אני זוכר בברור את השלט, אשר נציגי מועדון המעריצים החזיקו בידם, בשורה הראשונה, ואשר הוקדש להילל סלובק ז"ל... 2. שנת 1999 הייתה שנת הזוהר שלי...עבדתי כס. קבט באחוזת בריאות מפונפנת, ובלילות, ובלילות עולות עולות בי מחשבות, כיצד לקחתי את אלבום זה, שמתיו במערכת השמע של המלון, וביצעתי את הסיור הלילי בינות הגינה, אזור הבריכה...מאחל בוקר בנעימים לאורחים האוחצ'ים. 3. הענקתי עותק חתום של אלבום זה, כמתנה לשוקי וייס, ביום אשר בו נתקבלה ההחלטה של קידיס, לא להופיע בישראל עקב פיגוע אכזרי...ישבתי במשרדו עם אביב גפן, שלושתינו עם הפנים בין הידיים...שוקי מאוד התרגש מהמחווה שלי, לקח דף נייר, ונתן לי את העותק היחיד, אשר גרפיקאית הכינה עבור עיצוב הבמה, על פי דרישות הלהקה. שנים לאחר מכן, שוחחתי עם נשיא ארהב, ביל קלינטון, אשר פעל נימרצות לקיום המופע, והפעיל לחץ רב על קידיס ואביו, אך ללא הועיל...צוות הלהקה, היה זה שבאמת שם וטו על ההגעה לישראל. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

יש אלבומים שהופכים לפסקול של דור שלם. אלבומים שמגיעים בדיוק ברגע הנכון, צורחים את הכאב, הזעם והבלבול של הנעורים בכנות שמקנה להם נצחיות. "Three Cheers for Sweet Revenge" של "My Chemical Romance" הוא בדיוק אלבום כזה – גולמי, תיאטרלי, ורגשי בלי להתנצל לרגע. אבל כדי להבין את העוצמה שלו, צריך לדעת מאיפה הוא הגיע. להקת "My Chemical Romance" נולדה מתוך טראומה. מזועזע עד עמקי נשמתו מאירועי ה-11 בספטמבר, החליט Gerard Way לתעל את הכאב שלו אל תוך המוזיקה. הוא גייס את הגיטריסט Ray Toro, המתופף Matt Pelissier, הבסיסט (והאח) Mikey Way, ובהמשך גם את גיטריסט הקצב Frank Iero, כדי להקים להקה שתשלב את הדרמה של "Queen", האגרסיביות של הפאנק, ואת שברון הלב של ה-EMO, לתוך משהו חדש לגמרי. אלבום הבכורה שלהם מ-2002, "I Brought You My Bullets, You Brought Me Your Love", היה מחוספס, מחתרתי ומבטיח – אבל דווקא "Three Cheers for Sweet Revenge" היה זה שהתפוצץ כמו קליע היישר אל לב המיינסטרים. (Photo: Naki, Redferns) האלבום שיצא ב- 8 ביוני 2004 היה האלבום השני של הלהקה, והראשון תחת לייבל גדול (Reprise Records). הוא הוקלט בקלבאסס, קליפורניה, בהפקתו של Howard Benson, שעזר לחדד את האנרגיה הכאוטית של הלהקה מבלי לעקר אותה. זה גם האלבום הראשון שבו השתתף Frank Iero מתחילת תהליך היצירה, מה שחיזק את ההרכב הקלאסי, וזה היה גם הרגע שבו התחיל הסיפור התיאטרלי של "MCR", כאשר "Three Cheers" נבנה כסיפור מדמם על אהבה, מוות ונקמה – על אדם שמת וצריך לאסוף את נשמותיהם של אלף אנשים רעים כדי להתאחד מחדש עם אהובתו. הלהקה כתבה כאילו חייה תלויים בזה – ואולי הם באמת היו... הדחיפות, הייאוש, הרגש – הכל אמיתי, והתוצאה הייתה יותר ממוזיקה – זו הייתה אופרת גותיק-פאנק שטובלת בדם, זיעה ואייליינר. אלבום שלא רק מתנגן אלא גם מדמם. הפתיחה עם "Helena" שוטפת את האוזניים בעצב. מכתב אהבה לסבתו המנוחה של ג'רארד, זהו שיר שמגדיר את הטון הרגשי של כל האלבום, תהלוכות לווייה שמלוות על-ידי גיטרות מתפוצצות, ולב שבור בתחפושת של הצגה. הפזמון צורח מתוך החזה כמו נשימה אחרונה של נשמה שבורה. השיר "Give 'Em Hell, Kid" מגביר קצב וזורק אותנו הישר אל תוך סערה של אנרגיית פאנק כאוטית. פראי ומחשמל, כשקולו של ג'רארד מתנדנד בין פיתוי לזעם. גיטרות חדות כתער, תופים בלתי נכנעים – אדרנלין טהור. ואז מגיע "To the End", שבו ההומור השחור של הלהקה מתפרץ החוצה. שיר חתונה מעוות שכולו מלודרמה ומטאפורות. יש משהו יפה-משוגע בדרך שבה MCR מרוממת את האפלה לרומנטיקה. השיר "You Know What They Do to Guys Like Us in Prison" הוא כאוס תיאטרלי בהתגלמותו. עם קולות רקע של ברט מקראקן (The Used), זה נשמע כמו מהומת כלא שנכתבה על ידי תזמורת גלאם-פאנק. מוגזם, אלים, ובלתי נשכח. ואז מגיע "I'm Not Okay (I Promise)", שהפך את הלהקה לאייקון באופן מיידי. המנון, סרקסטי ושובר לב, זו קריאת הקרב של כל מי שאי פעם הרגיש זר ומנוכר. כשהפזמון מתפוצץ, קשה לא לצרוח יחד. שלמות פופ-פאנק שטובלת בדמעות מסקרה ומרד נעורים. השיר "The Ghost of You" הוא אולי הרגע הכי מצמרר באלבום. בלדה איטית ועצובה על אובדן וגעגוע, כשהפזמון שלה מהדהד עמוק בעצמות. הקליפ, שמדמה קרב ממלחמת העולם השנייה, רק מוסיף למשקלה הטרגי. זו הפוגה בתוך הכאוס – רגע של יופי כואב. השיר "Thank You for the Venom" מחזיר אותנו לסערה. שיר מהיר, לועג ומריר. אצבע משולשת ענקית עטופה בריפים צורבים וקולו הייחודי של ג'רארד. השיר "Hang 'Em High" נשמע כמו מערבון שהתחרפן. גיטרות מתפרצות לצרחות, והקצב מתגלגל קדימה כמו קרב יריות שיכור באמצע צהריים חמים אל מול בר שומם. זו תעוזה מוחלטת של ז'אנרים ומצבי רוח. אחר כך מגיע "It's Not a Fashion Statement, It's a Deathwish" הצהרה, תחייה, מניפסט. שיר אפל ופואטי, כמו מסר כתוב באייליינר על מראה באמבטיה (אהבתם את הדימוי?) השיר "Cemetery Drive" מחלחל כמו וידוי באמצע הלילה. נואש, רגשי, הרסני. זהו קולם של הסודות שמתפוררים. לבסוף, האלבום נחתם עם "I Never Told You What I Do for a Living" – שיר שמרגיש כמו נשימה אחרונה. גולמי, מסתורי, מלא כאב ושפיכות דמים פואטית. סיום מושלם ליצירה שהיא צלילה תיאטרלית אל תוך האפלה. האלבום "Three Cheers for Sweet Revenge" הוא לא סתם אלבום – הוא טיהור נפשי. וידוי זועם, מגואל בדם, עטוף בריפים חזקים ושירה שנשמעת כמו דרשה. הוא מביט לאובדן בלבן של העיניים, עוטף את שיברון הלב ברעש ומעצב את הטראומה למחזה מוזיקלי אפל. הגיטרות חותכות כמו סכינים, התופים פועמים כמו דופק משתולל, וג'רארד וויי – חצי מטיף, חצי רוח רפאים – מוביל אותנו דרך חלום אפל של נקמה, מוות ואהבה נואשת. כשיצא ב- 2004, האלבום נכנס אמנם לצמרת מצעד הבילבורד במקום 28 הצנוע, אך הצמיחה שלו הייתה וולקנית. בזכות להיטים כמו "I'm Not Okay (I Promise)", "Helena", ו- "The Ghost of You", לא רק שהוא טיפס במעלה המצעדים והטבלאות – הוא הפך לתופעת תרבות. האלבום הגיע לסטטוס של טריפל פלטינה בארה"ב, עם מעל 3 מיליון עותקים שנמכרו בארה"ב בלבד ויותר מ-4 מיליון ברחבי העולם. הוא הפך לאבן יסוד בגל האימו-פאנק של שנות ה-2000, ולנקודת התייחסות עבור כל אנדרדוג עם אייליינר ולב סדוק. בשנת 2014, הלהקה והמעריצים ציינו עשור לאלבום עם מחוות, קאברים וזרם של פוסטים נוסטלגיים רגשיים. בשנת 2024, כשהאלבום חגג 20 שנה, המורשת רק הלכה והעמיקה. הערוצים הרשמיים של "MCR" התמלאו בצילומים נדירים, תמונות ישנות והוקרות מהמעריצים – אשר הציתו מחדש את הלהבה אצל הדור הישן וחשפו את האלבום לדור חדש של "אוהבים אפלים". אז ככה: "Three Cheers for Sweet Revenge" לא מזדקן. הוא נושך, הוא מרפא, והוא צורח – בדיוק כמו ביום הראשון. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

אז "Angel Dust" הוא כינוי לסם פנציקלידין, סם הזיות הגורם לתחושת ניתוק מהסביבה וחוסר רגישות לכאב שהינו מסוכן ואסור לשימוש, מה שהופך את הכתיבה על האלבום הזה לטריפ אחד גדול עבורנו. ישנם אלבומים שאנחנו ניגשים לכתיבה שלהם עם "יראת כבוד" גם בגלל שיש להם השפעה מאוד גדולה עלינו וגם לאור האימפקט שיש להם על המוסיקה בכלל, "Angel Dust" של "Faith No More" שיצא ב-8 ליוני 1992, הוא אחד מהאלבומים הללו. רק מבט חטוף על העטיפה שמצידה האחד מציגה אגרט לבן (סוג של אנפה) ומצד שני תמונה של פס ייצור במפעל בשר, כבר מכניסה בנו צמרמורות. אז כמו שרמזנו, לאלבום הזה יש השפעה עצומה עלינו, השינוי בסגנון בין השירים מעיף אותך למקומות שלא ציפית, הסאונד של הגיטרות והתופים כל-כך מיוחד שאתה מרגיש כל תו אצלך בורידים, בזמן שהמילים והקול של מייק גורמים לך צמרמורות בכל הגוף. למרות ש-"The Real Thing" היווה את תחילתו של המסע של הלהקה עם Mike Patton, שם הוא כתב את המילים למוסיקה שכתבה הלהקה מראש, באלבום הזה הוא כבר היה שותף מלא לכתיבת המוסיקה והמילים. כבר ב- "The Real Thing" שמענו את הגיוון בסגנונות ובאופי של השירים שזורק אותך מצד לצד, אבל שם האלבום היה קצת יותר קליל. האלבום הזה ממשיך את הקו שהתחיל ב-"The Real Thing" אך עם יותר בגרות ועומק. באחד הספיישלים שנעשו ב-88 FM על מייק פאטון, אמר קוואמי משפט נכון: "Faith No More" היא הגרסה המרוסנת של "Mr. Bungle" להקתו הראשונה של מייק מהתיכון, שם היצירות הרבה יותר מופרעות וחסרות רסן. (Photo: Mick Hutson) אז ברשותו של קוואמי אנחנו משנים קצת את הביטוי וקוראים לאוסף השירים באלבום הזה ל"מופרעות מרוסנת"... הוא נפתח עם השיר "Land of Sunshine" כשחטיבת הקצב (האהובה עלינו ביותר) מובילה אותך בין העננים אל תוך ארץ השמש במילים “Sing and Rejoice…” אתה חושב לעצמך האם החיים נראים לך כדאיים כשניתנת לך האפשרות להזמין לעצמך חיים חדשים? מילים שמייק כתב מתוך טקסטים של עוגיות מזל ושאלון קבלה לכנסיה הסיינטולוגית. משם עוברים עם קולות יללה של זאבים לאחד השירים המטריפים ביותר (מבחינתנו) באלבום הזה - "Caffeine", עם קצבים שהופכים אותך, מטלטלים אותך ומשגעים אותך, משקט לרעש מרעש לשקט כמו לערבב בירה ואספרסו!! לחישותיו של מייק והסנר של Mike Bordin גורמים לשיניים שלך לנקוש ללא שליטה. אחד הפזמונים הגדולים שמעיפים אותך באוויר ומנחיתים אותך בעוצמה לקרקע. עוד לא סיימת להתאושש ואתה כבר מוצא את עצמך ב"משבר אמצע החיים", ואתה עוד לא מתקרב אפילו לגיל 40. אתה פשוט לא מבין איך לאכול את מה שאתה שומע. שוב מייק בורדין ובילי גולד גורמים לגפיים שלך לזוז ללא שליטה והגוף שלך והמוח שלך מתמסרים לקולו של מייק, כשהוא מודיע לך שאתה במשבר אמצע החיים, ואתה בלי שום הרהור או ויכוח כבר מתמסר... פאטון סיפר שהשיר לא באמת מדבר על משבר אמצע החיים שלו, כי הוא לא ידע איך משבר כזה אמור להרגיש. הוא ציין שמדונה היא זו שהשפיע על מילות השיר. באותה תקופה הוא ראה אותה בכל מקום, בטלוויזיה, על שלטי חוצות ובמגזינים והיא תמיד נראתה לו מוטרדת כאילו עובר עליה משהו... תאמינו או לא, אבל השיר הזה כולל סימפולים מהשיר "Cecilia" של סיימון וגרפונקל ומהשיר "Car Thief" של ה"ביסטי בויז", מה שהופך אותו לעוד יותר אייקוני ממה שהוא. אחרי אחד הסינגלים הגדולים בהיסטוריית הרוק המודרנית, "RV" לוקח אותך לריקוד קטן באולם הנשפים הגדול עם אתנחתא קלה כדי שיהיה לך כוח להכיל את מה שקורה בהמשך. השיר מתפתח לעוצמה יותר גבוהה בשליש האחרון שלו על מנת שלא תישכח איפה אתה נמצא אבל מסתיים בלטיפה נעימה. קטן יותר, קטן יותר... אולי זו הסיבה שהוא כמעט ולא נוגן בהופעות הלהקה. השיר הזה לוקח אותך ומתפתח איתך דרך קולו של מייק והגיטרה של ג'ים עם שילוב של טקס אינדיאני, מופרך עד כמה שזה ישמע, זה בדיוק זה. ואז "הכל הרוס", כל הסיפור הזה הרוס לגמרי ואתה כבר הרוס על האלבום הזה כשאתה רק במחצית שלו. אחד השירים הגדולים אם לא הגדול שבאלבום שלוקח אותך בסיפור אפוקליפטי על תעשיה של עבדים שמרוכזים בלבצע את עבודת השליט ומגדלים עריץ שנולד לשלוט בכל ה"טוב" הזה. "רשלנות רפואית" היא בדיוק מה שמתאר את השיר הזה שמכניס אותך לבלנדר עם קצת יוגורט, קרח ומסמרים ועושה ממך שייק, מבלי שביקשת, ואתה שותה אותו בחדווה לא רוצה שהוא יגמר אבל אז כבר מתחיל השיר הבא. השיר "Kindergarten" שוב נפתח עם הגיטרה של ג'ים, שלמרבה הפלא זה הוא אלבומו האחרון עם הלהקה. הוא השיר הראשון מתוך שניים בלבד שעליהם הוא קיבל קרדיט כתיבה. ללא ספק מרגישים את תביעת המיתרים שלו כאן וזה תענוג של שיר. בשיר "Be Aggressive" שר מייק פאטון למילים שכתב Roddy Bottum הקלידן של הלהקה, ללא כל מעורבות של מייק. השיר מדבר על S&M, "מין אוראלי בין שני גברים", יחסים הומוסקסואלים, כשבעת כתיבתו, סיפר רודי שהוא נהנה מהמחשבה שמייק יופיע על במה וישיר שיר כזה. רודי כמובן יצא מאוחר יותר מהארון, מה שיסביר את ההשפעה על מילות השיר. "ניצחון גדול" האלבום הזה (לא ניצחון קטן), ניצחון על מגדירי הז'אנרים, על מחברי השירים, על המוסיקה בכלל. פריצת גבולות כמעט בלתי נתפסת. מה שהולך בשיר הזה (שהוא אגב הסינגל השני שיצא מהאלבום), עם כל הסמפלים המוטרפים שמלווים אותו, ואת האלבום כולו, עלו לחברת התקליטים ולהנהלת החברה הרבה מאוד לחץ וכסף. "ברון סמים שחושב שהוא היטלר" מספר השיר הבא, הגיטרה פותחת את השיר עם סימפול של כרוז בשדה התעופה ואתה עף איתה הלאה והלאה. אתה מנסה להירגע קצת עם צלילי המים, הצרצרים והצפרדעים בפתיחה של "Jizzlobber" אבל אז הפסנתר והגיטרה מכניסים אותך לסצנה דרמטית ואחוזת אימה (שירו השני של ג'ים), בדיוק כמו הפחד של מייק פאטון להיכנס לכלא, כך הוא מספר. הוא יודע שזה יקרה מתי שהוא כי הוא כבר היה, אבל הוא יודע שבפעם הבאה זה יהיה לזמן הרבה יותר ארוך. ואחרי כל זאת, אחרי כל מה שעברת... כל הטלטלות, הריגושים, העליות, הירידות והזעזועים הם מחליטים להעניק לך סיום נעים ואופטימי עם שני קאברים, "Midnight Cowboy" ו- "Easy", האחרון לא הופיע בגירסת האלבום הרגילה אך הוא יהפוך ברבות הימים לאחד מסימני ההיכר של הלהקה אצל קהלים מסוימים, ואף לשיר המצליח והמושמע ביותר שלה במספר מדינות בעולם. מבחינתנו האלבום הזה "אלמותי", מרחף מעל הזמן, תמיד איתנו ומלווה אותנו עוד לפני שחלמנו על משבר אמצע החיים וגם לאחריו. זו יצירת מופת שגורמת לנו להתאהב בה בכל פעם מחדש. התפרענו קצת הפעם אבל זה באמת מה שהאלבום הזה גורם לנו להרגיש. ועכשיו קחו איזו הפסקה מהחיים שימו פליי וכנסו לעולם אחר Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 8 ליוני 2018 הוציאו "Tremonti" את אלבום האולפן החמישי שלו "A Dying Machine". זה כנראה האלבום הטוב ביותר של הלהקה, למרות שכותבי שורות אלה מחזיקים קצת יותר מאלבום אחר של ההרכב. מדובר באלבום קונספט, אשר במקביל לו יצא לאור גם ספר העונה לאותו השם, אשר נכתב על-ידי Mark Tremonti והסופר John Shirley. הספר נועד להשלים למאזין את מארג סיפור העלילה, המתרחש בתחילת המאה הבאה, בעולם עתידני בו טכנולוגיה מאפשרת יצירה מסונתזת של בן אנוש. יציר הבריאה הזה נקרא "Vessel" והוא כולל ברובו חלקים אנושיים, אך הוא למעשה סוג של אנדרואיד (כמו בסרט "בלייד ראנר") עמוס בנתונים ותכונות שנבחרו במיוחד על ידי בעליו שנקראים "Primaries". ה- "Vessels" נוצרים לפי דרישת בעליהם (ה- "Primaries"), באמצעות DNA אנושי והם ייחודיים כמו בני אדם, אבל לא ממש.... עם הזמן, חלק מה- "Vessels" מתחילים להתנגד ולא לציית לבעליהם. החברה היצרנית מוציאה "ריקול" לאותם "Vessels", אבל זה דווקא מניע אותם למלחמה הניטשת בין האדם לפרי בריאתו. גיבור הסיפור הוא אחד מאותם "Vessels", אשר נוצר ותוכנת על ידי בעליו לאהוב רק אותו, כל זאת על מנת למלא חלל כואב שנגרם לו בעקבות מותה של אשתו. טרמונטי ציין שהוא תמיד חלם לכתוב רומן, כך שהיצירה של האלבום הזה אפשרה לו "להרוג שתי ציפורים" במכה ולהוציא לאור אלבום עם ספר. הרעיון לסיפור העלילה התחיל אצלו דווקא במהלך חימום לפני הופעה של "Alter Bridge" בהונגריה. הוא התחיל לנגן מהלך אקורדים מסוים שהפך בסופו של דבר לשיר הנושא. Mark Tremonti סיפר שהעלילה פשוט נוצרה לו בראש והוא המשיך לפתח אותה. הוא זוכר שהוא היה על הבמה במהלך ההופעה והשיר והרעיון ישבו לו בראש וצצו כל פעם בין השירים שניגן בהופעה. הוא לא יכול היה לחכות כבר לחזור לחדר ההלבשה כדי לכתוב את השיר. מבחינה מוזיקלית האלבום הזה מהווה המשך ישיר למה שקיבלנו באלבומים הקודמים, רק שמאלבום לאלבום Mark Tremonti רק הולך ומשתפר. תמיד ידענו שטרמונטי הוא כישרון מוזיקלי פנומנלי. ידענו שהוא גיטריסט מצוין, ידענו שהוא כותב מחונן ואפילו ידענו שהוא זמר לא רע בכלל. אבל באלבום הזה הוא פשוט מתעלה על עצמו, מכל הבחינות. הן ברמת הכתיבה (אלבום קונספט מלא), הן מבחינת איכות הנגינה, ההפקה והסאונד ומעל הכל השירה! איזה יופי של קול, פשוט לא יאומן מה הגיטריסט המדהים הזה מסוגל להוציא מהגרון שלו וזה בהחלט מוסיף להנאה מהפרויקט הצדדי הזה של "המנסר מטקסס" (הוא לא באמת, אנחנו רק נהנים לכנות אותו כך), אשר אט אט הופך ליותר משמעותי ומרכזי. אז מה יש לנו באלבום הזה? אחרי תופי ה"מארש" באינטרו של קטע הפתיחה "Bringer Of War", טרמונטי פשוט מסתער ל"קרב" עם ריף פתיחה מפלצתי ותופים רועמים שמגדירים את הקצב האדיר של המלחמה הניטשת בין ה- "Primaries" ל- "Vessels". השירה המלודית והנקיה של Mark Tremonti משתלבת בצורה מדהימה עם הריפים החדים כסכין ועם הקצב הברוטלי, עד שהיא הופכת בפזמון לשאגה עוצמתית. עוד לא נרגענו מסערת המלחמה וטרמונטי מנחית עלינו הפצצה מ"השמים", עם "From The Sky". הגדולה של טרמונטי היא בשילוב המדהים בין ריפים נושכים למלודיה מתוקה וממיסה וזה בדיוק מה שקורה בין הבית לפזמון בשיר הזה, אשר במקום לכלול מילים, כולל את זעקת המלחמה "ווואווו הווווו....." ואנחנו כבר מכורים... ואם חשבתם שזה לא יכול להשתפר יותר, אז מגיע שיר הנושא "A Dying Machine" ופשוט מפרק לנו את כל העצמות בגוף. לא סתם בחרנו בשיר הזה כשיר שיפתח את התוכנית הראשונה של "עימות חזיתי" ששידרנו אי פעם. התיפוף העוצמתי של Garrett Whitlock משמש כבסיס מוצק ויציב לריפים המנסרים של טרמונטי, כאשר השיר הזה נע בגלים של רוגע וכאוס שזורמים לכל אורכו ומשם היישר לתוך הוורידים שלנו. איזו עבודת גיטרה חדה כתער, איזה שירה מדהימה, טרמונטי נאנק, מתפתל, שואג וזועם כשחטיבת הקצב מזיעה ומתייסרת לנוכח "רכבת ההרים" המוזיקלית. והקטנות האלה, איזה קטנות שמרסקות אותנו. תקשיבו לרצף הטריפלטים שוויטלוק מבצע לסירוגין החל מדקה 0:57, פשוט גאוני! השבירה ל- C-Part בדקה 3:57 והמעבר בין השירה הנקיה והמלטפת לזעקות השבר הזועמות בדקה 4:30 - "פרייסלסססססס".... ואז מגיע לו "Trust" וטורף לנו בבת אחת את כל הקלפים. האווירה משתנה מקצה לקצה בקטע קליט ונגיש, עם פזמון ממכר. טרמונטי נוקט כאן בגישה יציבה ובוגרת יותר על גבול Nu-Metal עם עבודת בס בולטת ומודגשת של Eric Friedman וסאונד תופים מלא ועוצמתי. השיר "Throw Them To The Lions" בונה את המתח עם ריף מכני ו"מעוות" שמכניס אותנו למערבולת תזזיתית של קצב סוחף ומטורף. גם כאן טרמונטי יודע לשלב בין מהירות ועוצמה למלודיה קליטה וזה עובד לו פשוט מצוין. "Make It Hurt" כבר מציג לנו שדרוג של הנוסחא הטרמונטית כשהמלודיה בפזמון יושבת דווקא על מקצב מהיר שמאלץ את קולו של טרמונטי לרדוף אחרי קצב התופים הפסיכי. הגיטרה האקוסטית נשלפת לה לראשונה עם "Traipse" והטונים הנקיים והמזמינים בקולו של טרמונטי זורמים לתוך מקצבי רוק קשיחים מונעי אדרנלין, והם כל-כך ממריצים. כמה כישרון יש לטרמונטי בנגינה על גיטרה וכמה יפה הוא מתרוצץ ללא מאמץ בין מטח של ריפים לסולואים עם נגיעות בלוז. "The First The Last" מחזיר את טרמונטי לאקוסטית ומבליט את הרגש העצום שיש לו בשירה חשופה שמתארת ​​תחושה של שברון לב ואובדן. טרמונטי מוכיח כאן את הגדולה שלו כזמר בעל יכולת לשאוג מעל ריפים כבדים, אך גם להוביל בלדות נוקבות בעוצמה וברהיטות. השיר "A Lot Like Sin" מעיר אותנו מהחלום על עולם טוב יותר ומחזיר אותנו לריפים הכבדים והאכזריים שמוגשים לנו על מצע של קצב תופים מבעבע ושירה אגרסיבית. "The Day When Legions Burned" מגביר את הקצב קרוב לדרגת "ספיד" או "ת'ראש", אבל השירה נקיה והמלודית של טרמונטי מחברת אותנו למציאות קצת שונה, אם כי לא בהכרח פחות עוצמתית. "As Silence Becomes" מחזיר אותנו שוב לאקוסטית ולשירה השברירית והמרגשת של טרמונטי שזועק את ליבו ומספר לנו שכל מה שהוא רצה הוא חבר לידו להעביר איתו את הזמן. "Take You With Me" שוב מעלה את הקצב עם אווירת פאנק-רוק, צעירה, מלאת חיים וכייפית ולכן אין זה ממש מפתיע שהרצועה הזו נבחרה לשמש כסינגל הראשון שיצא עוד לפני השקת האלבום, ככל הנראה מכיוון שהוא קליט וידידותי. אנחנו מתקרבים לסיום עם הקצב הקודר והבלוזי של "Desolation" שמשום מה השרה עלינו גם אווירת "גראנג'". האלבום מסתיים עם "Found" רצועה אינסטרומנטאלית עם השפעות אינדסטריאל, הכוללת צלילים עתידניים, מכאניים ומבשרי רעות על קצב מכונת תופים. הרצועה הזאת ככל הנראה נועדה לשמש כקטע סיום מלווה לספר או לסרט, אם טרמונטי יחליט להפוך את סיפור הקונספט לכזה. אין ספק! "A Dying Machine" הוא פסגת היצירה של טרמונטי, עד כה. יכולת הכתיבה של אלבום קונספט מלא המשתלב אל תוך ספר שנכתב במקביל, אינה עניין של מה בכך. אבל נראה שבכל זאת משהו חסר כדי שהאלבום הזה יגיע לכדי שלמות. להבדיל מאלבומי קונספט אחרים כמו: "2112", Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory" "Operation: Mindcrim, סיפור המעשה לא ממש ברור מתוך האזנה לאלבום בלבד. המילים דו-משמעיות, חסרות בהן אבני בניין חיוניות להבנת סיפור המעשה, דמויות, מקום, שפה וזמן, ולעיתים אפילו לא ברור הקשר בין המוזיקה לסיפור עצמו. על-מנת לשדרג את ההנאה מהאלבום יש צורך לקרוא את הרומן שנכתב במקביל וזה קצת מוריד מהעוצמה של ההישג הייחודי הזה של טרמונטי. להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

ב- 7 ליוני 2005 הוציאה "Dream Theater" את אלבומה השמיני "Octavarium". כאלבום השמיני של הלהקה, הנושא המרכזי שלו עוסק בספרה 8 ומכאן גם שמו. כידוע "אוקטבה" מציינת מרווח של שמונה תווים בין תו דו לזה שאחריו וכך גם מספר השירים באלבום. כשהלקה התחילה לעבוד על האלבום Mike Portnoy ציין בפני חבריו כי זה יהיה אלבום האולפן השמיני שלהם וכי הואיל ועד כה הם הוציאו לאור חמישה אלבומי הופעה, זה הזכיר לו פסנתר שמכיל בתוך אוקטבה אחת 8 קלידים לבנים (טון מלא) ו- 5 שחורים (חצאי טון). הרעיון הזה כבר הספיק לשאר חברי הלהקה כדי לקדם את הקונספט של האלבום. האלבום כאמור כולל 8 קטעים, כאשר כל אחד מהם נכתב על-ידי הלהקה בסולם אחר, לפי הרצף הקיים באוקטבה. באופן זה, שיר הפתיחה "The Root of All Evil" נכתב בסולם פה (F), השיר שאחריו "The Answer Lies Within" בסולם סול (G) וכן הלאה, עד ליצירה החותמת את האלבום "Octavarium" הסוגרת את המעגל (ואת האוקטבה) ונכתבה גם היא בסולם פה (F), כמו שיר הפתיחה. אך הלהקה לא הסתפקה בכך. היא דאגה להציב בין השירים קטעי מעבר קצרים שסימנו את חצאי הטונים (הקלידים השחורים בפסנתר). כך לדוגמא, בסוף השיר הראשון מסתתר קטע בן 18 שניות שנקרא "Nature Sounds" שמחבר בינו לבין השיר הבא ונכתב בסולם פה דיאז (#F). יש באלבום 5 קטעי מעבר קצרים כאלה, כמספר הקלידים השחורים באוקטבה. על המיקום של חמשת הקטעים הללו על פני האלבום, ניתן ללמוד ממיקום הקלידים השחורים בעטיפה האחורית של האלבום. בדומה לאוקטבה שסוגרת מעגל בין שני תווי דו, גם הנושא המשני של האלבום הזה קשור ב"סגירת מעגלים". זה האלבום האחרון של הלהקה שהוקלט באולפן "The Hit Factory" שבניו יורק והאחרון של הלהקה עם "Elektra Records". בנוסף, האלבום הזה סוגר את הרצף של ה"מגה אלבום" שהלהקה התחילה במסגרת "Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory", בו קטע הסיום של האלבום הקודם הוא גם קטע הפתיחה של האלבום הבא. באופן זה, שיר הפתיחה "The Root of All Evil" מתחיל עם התו האחרון של האלבום הקודם "Train of Thought" שהתחיל עם התו האחרון מ- "Six Degrees of Inner Turbulence", שבתורו התחיל עם הרעש הסטטי שסיים את "Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory". המתופף Mike Portnoy סיפר שהוא הבין שחפר לעצמו בור עמוק שהוא לא ידע איך לצאת ממנו, כי הוא הרגיש שמצפים מהלהקה לעשות זאת בכל אלבום שוב ושוב. פורטנוי מצא לבסוף הזדמנות פז לפתור את העניין באלבום "Octavarium", שהקונספט המשני שלו הוא "סגירת מעגל". וכך, הקטע האחרון באלבום מסתיים עם אותו צליל פתיחה של הקטע הראשון. זה הפך את האלבום למחזורי בפני עצמו, מה שאפשר ללהקה להתחיל עם "דף חלק" באלבומה הבא. אם כבר הזכרנו את הקונספט של האלבום ואת הספרות "8" ו- "5", אז מעניין שגם העטיפה שעיצב Hugh Syme מתכתבת עם הנושאים הנ"ל, כאשר המטוטלת של ניוטון כוללת 8 כדורים ובשמיים מתעופפים להם 5 ציפורים. אשר לחומר המוזיקלי. אחרי אלבומים אפיים כמו "Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory" ו- "Six Degrees of Inner Turbulence" החליטה הלהקה לייצר אלבום "Dream Theater" קלאסי, שישען על הסגנונות והלהקות מהן הושפעה הלהקה. לכן, תמצאו באלבום הזה ובעיקר ביצירת הנושא השפעות ברורות מלהקות כמו "Yes", "Pink Floyd", "Genesis" ועוד. במקביל הלהקה עשתה כאן ניסיון להפוך את המוזיקה שלהם לפחות מורכבת (זאת להוציא כמובן את יצירת הנושא). הם שאפו לשירים שלמאזינים יהיה קל יותר לקלוט ולהעריך. על-מנת להשיג זאת, הלהקה ביססה את הכתיבה שלה בעיקר על נגינת הפסנתר של Rudess והגיטרה של John Petrucci. למרות הכיוון הברור והבחירה המודעת ליצור מוזיקה יותר קליטה, המתופף Mike Portnoy דחה את הטענות שהאלבום הזה היה ניסיון לכתוב אלבום מסחרי יותר. הוא ציין שחברי הלהקה אוהבים גם להקות כמו "U2" או "Coldplay" וכי אין להם בעיה עם שירים קצרים יותר, להיפך, הוא טען שדווקא יותר קל להם לכתוב יצירות ארוכות. ואכן, שירים כמו "The Answer Lies Within" ו-"I Walk Beside You" הן דוגמאות לרצועות קצרות ש- Rudess ראה בהן כשירים "ידידותיים" מכווני רדיו שעדיין שומרים על הסגנון הבסיסי של "Dream Theater". האלבום נפתח עם "The Root of All Evil" ותו פסנתר בודד ויחיד של Rudes שנותן את האות לפתיחת מתקפת התופים של Portnoy. איזה קצב מדהים ואיזה ריף מטורף של Petrucci. שיר פתיחה אדיר שהינו החלק השלישי ב"סוויטת שנים עשר השלבים" של פורטנוי, המתארת את מסעו דרך שיטת הגמילה של "אלכוהוליסטים אנונימיים". השיר מכיל את החלק השישי והשביעי מהסוויטה: "Ready" ו-"Remove" בהתאמה. כזכור, הקטע The "Glass Prison" מהאלבום "Six Degrees of Inner Turbulence" מתייחס לשלושת השלבים הראשונים של השיטה, הקטע "This Dying Soul" מהאלבום "Train of Thought" מתאר את השלבים הרביעי והחמישי, השיר "The Root of All Evil" מתייחס לחלקים שש ושבע של השיטה, הקטע "Repentance" מהאלבום "Systematic Chaos" מייצג את חלקים שמונה ותשע שלה, והשיר "The Shattered Fortress" מהאלבום "Black Clouds & Silver Linings" מסיים את הסאגה עם שלושת הקטעים האחרונים בסיפור. מיד אחריו מגיעה הבלדה "The Answer Lies Within" המובלת על-ידי נגינת הפסנתר של רודס ושוברת אותנו לרסיסים בכל שמיעה מחדש. לא לחינם בחר רודס לכלול גירסה של השיר באלבום הסולו שלו "Notes on a Dream" משנת 2009. מעניין לציין שהלהקה נעזרת כאן ברביעיית כלי מיתר שמלווה את היצירה המופלאה הזאת. הרצועה השלישית "These Walls" היא אחד הקטעים האדירים באלבום שמסבירים הכי טוב למה התכוונה הלהקה כשהחליטה לייצר אלבום "דרים" קלאסי. יש כאן את כל "אבות המזון" המוכרים לנו היטב מהלהקה המדהימה הזאת ו"דרים" מצליחה לחבר את כולם בצורה כל-כך יפה, אשר לחלוטין לא מביישת את נעוריה וגם לא נשמעת כמו חזרה על דברים שהלהקה כבר עשתה בעבר. השיר "I Walk Beside You" הוא הקצר באלבום ואולי גם בין הקצרים של הלהקה מאז ומעולם. שיר שנועד לשמש כלהיט ולפרלרטט עם הרדיו, אבל באמת שאין לנו כל בעיה עם זה. בעיקר בשל העובדה שהלהקה מצליחה לעשות זאת מבלי לאבד טיפה מה- DNA או הכבוד שלה. קטע המעבר שמוביל לפזמון הוא אחד המלודיים והיפים של הלהקה, פשוט עונג צרוף! על "Panic Attack" נראה לנו שלא צריכה להיות בכלל מחלוקת. החל מהבס העצבני של John Myung, דרך הריף האכזרי של Petrucci והנגינה הוירטואוזית של רודס, זה מפגן אדיר ונדיר של יכולת נגינה ודיוק, ש"דרים" ביססה עליו קריירה שלמה ואשר הרבה להקות והרכבים רק יכולים להתקנא בו. בשיר "Never Enough" ניתן לשמוע השפעות ברורות מלהקת "Muse" החל מהסאונד של הקלידים והגיטרה ועד לאפקט המולבש על השירה של James LaBrie. פורטנוי כתב את המילים לשיר כתגובה למעריצים שלטענתו היו להם תלונות על הלהקה. הוא ציין שמחד הוא מעריך את המסירות של מעריצי "Dream Theater", אבל מצד שני הוא היה מתוסכל מכיוון שהרגיש שהוא נותן הכל מעצמו כדי לספק את המעריצים, אבל עדיין חלק מהם מתלוננים שהם הלכו להופעה ולא שמעו את "Pull Me Under". השיר "Sacrificed Sons", הינו למעשה יצירה באורך כמעט 11 דקות. מילותיו נכתבו על ידי הסולן James LaBrie, והן עוסקות בפיגועי ה-11 בספטמבר. הקלידן Rudess ציין שהלהקה הרגישה נח לפעמים לכתוב על נושאים רציניים יותר. לאברי ציין שבמהלך העבודה על המילים היו הרבה דיונים על הנוסח של השיר ועד כמה ישיר הוא צריך להיות. תקשיבו לקטע הסיום החל מדקה 10:18 הוא הזכיר לנו סיום לשיר אחר "Diary of a Madman" של Ozzy Osbourne האזינו שם החל מדקה 5:24. יצירת הנושא, "Octavarium", היא הרצועה הארוכה ביותר באלבום. אורכה 24:00 דקות. והיא מחולקת לחמישה חלקים. Petrucci הצהיר שהלהקה רצתה לכתוב שיר אפי שילווה בתזמורת. ואכן, כך היה. זו הפעם הראשונה ש- "Dream Theater" עבדה עם תזמורת, בניצוחו של ג'משיד שריפי (שלמד במכללת ברקלי למוזיקה יחד עם פורטנוי, פטרוצ'י וג'ון מיונג). התזמורת נבחרה על סמך יכולת קריאת התווים שלה, מה שאפשר להקליט את כל החלקים שלהם בשני טייקים בלבד, למרות שהם מעולם לא ראו או ניגנו את המוזיקה לפני כן. האפוס הזה מהווה מחווה לכל להקות הפרוג הקלאסי שעליהם גדלה הלהקה ובעיקר "ג'נסיס", "יס" ו"פינק פלויד" אבל גם מאזכר חלק מהשירים האחרים באלבום וקטעים אינסטרומנטליים מאלבומים אחרים של "Dream Theater". החל מההקדמה האינסטרומנטלית, שמתכתבת עם "Shine On You Crazy Diamond" מהאלבום "Wish You Were Here" ומבוצעת על-ידי Rudess באמצעות מכשיר בשם "Continuum Fingerboard" שמחקה צליל גיטרת lap steel (שגם עליה הוא מנגן כאן באופן חריג), זהו אפוס הצדעה לענקיות הפרוג עליהם גדלה הלהקה. היצירה הזו מלאה גם בהתייחסויות ואזכורים לשירי רוק מתקדם אחרים, גם במילים. כך לדוגמא: "sailing on the seven seize the day tripper diem's ready jack the ripper owens wilson phillips and my supper's ready lucy in the sky with diamond dave's not here I come to save the day for nightmare cinema show me the way to get back home again". איך שלא תסתכלו על זה, זה אחד האלבומים היותר יפים ומענגים של הלהקה ובאמת שאין לנו כל בעיה עם הטענה "להתמסחרות", ולו רק בשביל יצירת נושא פנומנלית שמכילה את כל אבות המזון של הרוק המתקדם. אנחנו חושבים שמאז "Images and Words" אף אלבום של הלהקה לא זרם לנו בצורה חלקה וקולחת כמו "Octavarium", ואנחנו לחלוטין לא מדברים כאן דווקא על רמת הכתיבה והתחכום, על חדשנות, על "איכות מוזיקלית", או עורכים חלילה השוואה לאלבומים כמו "Metropolis Pt. 2: Scenes from a Memory" ו- "Six Degrees of Inner Turbulence". הכוונה שלנו היא שהאלבום הזה פשוט זורם ולנו ממש טוב מתחילתו ועד סופו וזאת למרות הגיוון הרב בין השירים שנע בין מטאל בועט לבטן ( "The Root of All Evil" ו- "Never Enough"), דרך הפרוג-מטאל השורשי והמוכר של "דרים" ("These Walls", "Panic Attack"), בלדות שקטות ("The Answer Lies Within"), "להיטים" ידידותיים ("I Walk Beside You") וכמובן יצירה אפית פרוג-סימפונית ("Octavarium"). להאזנה: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

מכירים את "סינדרום האלבום השני" ? סינדרום האלבום השני הוא מצב אליו נקלעת להקה אחרי שאלבומה הראשון זכה להצלחה מסחררת. להקה שקיבלה פירסום ותהילה מהירים מאוד, להקה שנכנסה באופן מיידי לתודעת הקהל. הלחץ על להקה כזאת ליצור, לכתוב, להקליט ולשחרר את האלבום השני לפני שה"הייפ" מסביבה ידעך הוא אדיר, ולכן יש לא מעט להקות שלא עומדות בלחצים ומשחררות אלבומים שלא מתקרבים ברמתן לאלבום הבכורה. הסינדרום הזה בהרבה מן המקרים חורץ גם את גורלה של הלהקה לאבדון. אז האלבום "Purple" של "Stone Temple Pilots" שעליו אנחנו מבקשים לספר לכם היום, ושוחרר ב-7 ליוני 1994, מתייחס ללהקה שלמרות כל הלחצים שהופעלו עליה צלחה את הסינדרום ושחררה אלבום לא פחות טוב מאלבום הבכורה שלה, ואם תתפסו אותנו בימים מסויימים אנחנו נודה שהוא אפילו טוב יותר. את זה עשתה הלהקה תוך נקיטת סיכון, שהיה כרוך בהחלטה מודעת לא לחזור על המתכון המנצח מהאלבום הקודם. תוך שינוי וגיוון החומר המוזיקלי שכלל הפעם השפעות של רוק פסיכדלי, פרוגרסיב, פולק, Fאנק, רוק דרומי, בלוז ואפילו ג'אז. יותר מכך, סטון עשתה זאת למרות בעיות ההתמכרות הקשות של Scott Weiland אשר השפיעו מאוד על תהליך היצירה וההקלטה. התוצאה הזאת מרשימה במיוחד, נוכח העובדה שהלחץ על הלהקה כאן היה כפול. מצד אחד, היא מכרה יפה והצליחה מאוד במצעדים, שני קריטריונים שמתלבשים בול על "הסינדרום" הקלאסי. מצד שני, הלהקה חטפה ביקורת נוקבת מהמבקרים אשר מרביתם קטלו את אלבומה הראשון בעת יציאתו, עם מילים כמו "גניבה", "העתקה", "חוסר זהות", תוך השוואה ללהקות: פרל ג'אם, אליס אין צ'יינס ונירוונה. המוסר הכפול הזה התבטא בצורה הכי טובה בסקרים שערך מגזין הרולינג סטון בשנת 1992 בו מצד אחד הקהל בחר בלהקה כ- “Best New Band” ומצד שני מבקרי אותו מגזין בוחרים בה כ- "Worst New Band”. (Photo: Jeff Kravitz) עכשיו שוו לנפשכם את מה שעובר על להקה לא מנוסה, בתחילת דרכה, שמתמודדת עם כל הלחצים, הביקורת והבעיות המתוארות לעיל, ותבינו שבנסיבות המתוארות לעיל האלבום הזה הוא פשוט נס מוזיקלי, לא רק בגלל התוכן המדהים שבו אלא על עצם העובדה שהלהקה הצליחה לשחרר אותו כנגד כל הסיכויים. באופן מדהים סקוט הצליח לתעל את ההתמכרויות שלו אל תוך המילים אשר מרביתן כוללות איזכורים למצבו, בעיות ההתמכרות והנזק ההיקפי שהן הותירו, בעוד ששלושת החברים הנותרים עטפו אותן בקומפוזיציות מדהימות שרק העצימו את הכח האדיר שמאחורי המילים. האלבום נפתח עם הריף האיטי והכבד של "Meatplow" ועם אמירה נוקבת של הלהקה כלפי כל אלה שביקרו אותה לאחר שחרורו של האלבום הראשון. זה לא מקרה שהלהקה בחרה לפתוח דווקא עם השיר הזה את האלבום, סקוט מפנה כאן אצבע משולשת כלפי אותם מבקרים שירדו על הלהקה עם ביקורות שליליות ואומר להם, אנחנו פה למרות שניסיתם "לשבור אותנו "They got these pictures of everything/To break us down, to break me down”. האלבום מקבל תאוצה עם הגיטרה המייללת של Dean DeLeo והפייד אין לתוך הריף הכל-כך מונוטוני של "Vasoline". באופן מדהים, לריף הזה יש את כל מה שצריך כדי להטריד, להטריף ולעצבן, אבל הוא עושה בדיוק את ההיפך!!! ואתה מוצא את עצמך נסחף אחרי שני התווים שחוזרים על עצמם בצורה רפטטיבית. עבודת כלי ההקשה של Eric Kretz שבמקרה חוגג היום יומהולדת פשוט ראויה לשבח, היא מעשירה וממלאת את השיר בדיוק במקומות הנכונים. ואי אפשר בלי מילה על הסולו הקצרצר אך גאוני של Dean DeLeo ששובר לחלוטין את המונוטוניות של מקצב 4/4. שיר אדיר ששוחרר כסינגל השני מתוך האלבום וזינק היישר אל המקום הראשון בבילבורד. סקוט סיפר שהשיר הזה נכתב על החרקים שנדבקים לווזלין ומתים לאיטם בניסיון שנועד מראש לכישלון להשתחרר ממנו. וויילנד סיפר בתוכנית "VH1's Storytellers" שאחרי שחרורו של אלבום הבכורה הוא הרגיש כמו חרק מתחת לזכוכית מגדלת. ילד היומהולדת Eric Kretz ממשיך להתעלות על עצמו עם עבודת תופים וכלי הקשה מדהימים שמובילים את השיר "Lounge Fly". שיר שנפתח עם Backwards-Effect עם הגיטרה המייללת של Dean DeLeo ומופרע על-ידי התופים המתגלגלים, לפני שהוא חוזר להארד-רוק הבסיסי שלו. במהלך קטע המעבר השיר הזה עובר לפולק אקוסטי טהור ומיד לאחר מכן מגיעה הסלייד גיטאר של Paul Leary מלהקת "Butthole Surfers" שמתארח כאן. הרצועה הרביעית "Interstate Love Song" מציגה לנו את אחד מהלחנים הכי יפים של הלהקה הזאת ואת הסינגל המצליח ביותר מהאלבום. אחרי אינטרו אקוסטי קצר מגיעה הכניסה הסוחפת עם הריפים הFאנקיים של DeLeo. סקוט פשוט מתעלה כאן על עצמו עם שירה מדהימה ועוצמתית, אשר ככל הנראה נובעת מהסיפור האישי העולה ממילות השיר בו וויילנד מספר על חוסר הכנות שלו בניסיון להסתיר את בעיות ההתמכרות. שתי הרצועות הבאות "Still Remains" ו- "Pretty Penny" מדגישות את הגיוון המוזיקלי שיש באלבום הזה. הראשונה מתכתבת קצת עם קאנטרי מהול ברוק דרומי בעוד שהשניה עטופה בפולק מזרחי שמזכיר לפרקים את הקטעים האקוסטיים של "Jethro Tull" שמגיעה בכלל מתחום הפרוגרסיב. אמרנו פרוגרסיב ? אז הקטע השביעי "Silvergun Superman" כולל מעברים השמורים לאותו ז'אנר, אך עם זאת הוא כל-כך רחוק משם. זה אחד מהשירים האהובים עלינו באלבום. קטע מאוד דינמי שנפתח עם הריף המטאלי והאיטי ומגיע לקליימקס עם הסולו המדהים של DeLeo ושבירת המקצב הביזארית לקראת הסוף. מכאן אנחנו עוברים לשיר הראשון שהוקלט לאלבום, או בעצם לא הוקלט לאלבום אלא לפסקול הסרט "The Crow" בו כיכב Brandon Lee בנו של ברוס לי. הלהקה כתבה את השיר הזה במיוחד לפסקול הסרט, אך הואיל והם מאוד אהבו אותו, הם הכניסו אותו גם לאלבום. השם המקורי של השיר היה "Only Dying" אך לאחר מקרה המוות של ברנדון לי על הסט של הסרט, החליטה הלהקה לשנות את שמו ל-"Big Empty". יש לציין שהשיר נוגן במקור בהופעת האנפלאגד של הלהקה שנערכה עוד לפני שיצא פסקול הסרט, אך השיר לא הוקלט שם וראה אור רק בפסקול ולאחר מכן באלבום. השיר החותם את האלבום "Kitchenware & Candybars" הוא כנראה המלודרמטי ביותר מבין כל הרצועות באלבום, ושוב אחד מהאהובים עלינו. הכניסה הראשונה עם הדיסטורשיין המלוכלך והלא מעובד מרגשת אותנו כל פעם מחדש. איזו הפקה אדירה ומדוקדקת הכוללת כלי מיתר ואפקטים תזמורתיים שמוסיפים לייחודיות של השיר. הקטע כולל גם Hidden Track "מוטרף" בשם "My Second Album", קטע ג'אזי שהשילוב בין השיגעון והגאונות שבו שמורות רק ליחידי סגולה כמו מייק פאטון. זו למעשה הרצועה השנים עשר של האלבום הכוללת הופעת אורח של ריצ'רד פיטרסון בשירה. הקטע הזה מספק הסבר לתמונה בעטיפה האחורית של האלבום, המציגה עוגה עם הביטוי “12 Gracious Melodies”. להאזנה לאלבום ב: Spotify, Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

המלצת המערכת... והפעם זו לא רק המלצה שלנו. ב- 7 ליוני 2001 שחררה "Rockfour" (רוקפור) את אלבום האולפן החמישי שלה "One Fantastic Day". הידעתם שאחד ממבקרי מגזין הרולינג סטון - Richie Unterberger בחר בו כאחד מעשרת אלבומי השנה שלו? האלבום ממשיך עם הקו הפסיכדלי/מתקדם שהחל עם אלבום המופת "האיש שראה הכל" והמשיך עם "Supermarket" שסימן את המעבר של הלהקה לכתיבה ויצירה בשפה האנגלית. אם "Supermarket" היווה את יריית הפתיחה לקריירה הבינלאומית של רוקפור כלהקה ישראלית ש"חובת ההוכחה" על כתפיה, הרי שבאלבום הזה אנחנו מקבלים כבר להקה בוגרת ומנוסה המתנהלת כהרכב בינלאומי איכותי ומוערך. הזינוק של רוקפור קדימה באלבום הזה התבטא בכל פרמטר אפשרי. יכולת כתיבה והתבטאות באנגלית, רמה גבוה של נגינה ואיכות הפקה. שילוב מדהים של גיטרות עם צליל פסיכדלי, עטופות בשטיחי מלוטרון והאמונד והרמוניות ווקאליות שיובאו הישר מהסיקסטיז והשפעות של "פינק פלויד", ה"בירדז", ה"ביטלס" ועוד. האלבום נכתב במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב, אשר נועד לקידום האלבום "Supermarket" ששוחרר שנה קודם לכן. חברי רוקפור ציינו כי האלבום מגולל את סיפורה של הלהקה באחת מהתקופות האינטנסיביות שלה המבטא דרך השירים "קוקטייל לא פשוט המורכב מתשוקה, נחישות וסיפוק וכל זאת לצד בדידות, געגועים ושחיקה". האלבום הזה הוכיח כי הניסיון של הלהקה עם "Supermarket" לא היה חד-פעמי וכי הלהקה ראויה ויכולה לתחזק קריירה בינלאומית מצליחה. צריך לחשוב על הסיכון שנטלה הלהקה, אשר אחרי שני אלבומים מוערכים ומצליחים בעברית, "האיש שראה הכל" ו- "בחזרה לשבלול", יצאה מאזור הנוחות שלה והחלה ליצור באנגלית. אבל הסיכון הזה הוכיח את עצמו עם אלבום אשר זכה לביקורות מהללות, ואף נכלל ברשימת עשרת אלבומי השנה של מבקר המוזיקה של מגזין המוזיקה "רולינג סטון" - Richie Unterberger. כאן המקום לציין שלאלבום הזה היתה השפעה מהותית על יוצרים ישראלים שהבינו שהחלו לכתוב וליצור באנגלית עם פזילה לשוק הבינלאומי לאחר שצפו בהצלחה של "רוקפור". אבל האלבום הזה עשה טוב גם ל"רוקפור". הודות לאלבום החלה הלהקה להופיע באינטנסיביות ברחבי ארה"ב והמשיכה לשחרר עוד 2 אלבומים נוספים בשפה האנגלית - "Nationwide" משנת 2004 ו- "Memories of the Never Happened" משנת 2007. מהאלבום שוחררו 3 סינגלים: "Seatbelts" שכלל גם גירסת כיסוי בהופעה לשיר "Tomorrow Never Knows" של הביטלס,, "President of Me" שכלל קאבר בהופעה לשיר "Pop Song '89" של "R.E.M." ו- "Where The Byrds Fly". כאן המקום לציין כי בעקבות אירועי 11 בספטמבר הלהקה ומנהליה הרגישו שלא יהיה נכון לשחרר את האלבום עם השם "One Fantastic Day", מחשש לפגיעה ברגשות הציבור האמריקאי. לאור זאת, הוחלט לשנות את השם והאלבום שוחרר תחת הכותרת "Another Beginning" אשר היוו שילוב של שני אלבומי הלהקה באנגלית. להאזנה לאלבום: לחצו כאן. "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר

האלבום "ציירי לך שפם" הוא אלבום האולפן השני של להקת נוער שוליים. האלבום שוחרר ב-7 ליוני 1990 והופץ על ידי חברת התקליטים הד ארצי. נפתח בכך שזהו אחד האלבומים של פסקול חיינו, אבל לא סתם אלבום, בכל פעם שאוזנינו נפגשות באחד מהשירים באלבום, כמו מתג חשמלי, הגוף שלנו בשבריר שנייה מוצף ברגשות, תחושות ומחשבות שפותחות לנו דלת לנוסטלגיה מענגת. אנחנו לא ממש מתכוונים לחוויה ספציפית או ארוע אלא תקופה. האלבום הזה על שלל שיריו המגוונים ליווה אותנו במשך תקופה ארוכה ואוצר בתוכו רגעים קסומים של אושר צרוף. (תמונה: נוער שוליים) האלבום נוסע בין מסלולי הרוק, הפופ, האלקטרוני. לוקח מכל אחד מה שמתאים כאילו הכל מכוון לטקסטים. הטקסטים מכתיבים את המוסיקה ולא להפך. התופים האלקטרוניים, האפקטים, הדיסטורשן של הגיטרה וגם התופים האקוסטיים מתאגדים יחד כדי להגיש את מיקיאגי שר עם קולו המלטף. אפילו רוב הטקסטים באלבום נכתבו ע"י חנה גולדברג, מרגישים כאילו מיקיאגי כתב אותם בעצמו. יחד עם עובד אפרת, דודי לוי ומיקיאגי מובילים את האלבום הזה שלוקח את הלהקה לכיוון היותר פופי של הרוק מאשר האלבום הראשון שהושפע בעיקר מהניו-וויב. ללהקה לא הייתה הצהרה מכוונת ללכת לכיוון הפופ אחרי התקליט הראשון, אלא הבנה פנימית שצריך להיות קלילים יותר. דודי לוי סיפר שדווקא האלבום הראשון היה איזה טריפ שלהם, אבל אח"כ הם קילפו כל מיני דברים חיצוניים כמו הלבוש השחור והפכנו ללהקת פופ-רוק כמו שהם הכירו ממקומות אחרים. הם התחילו לעבוד קשה על כיוון לסאונד חדש והשיר "ציירי לך שפם" היה אחת הנקודות שהתוו את הכיוון. הם היו כותבים לחנים שעליהם הלבישו טקסטים בג'יבריש ואותן סקיצות עברו לחנה גולדברג שכתבה את הטקסטים. האלבום הוקלט בארבעה חלקים, בכל פעם שהאולפן של רונן בן-טל היה פנוי, הם ניצלו את הלילה להקלטה של 2-3 שירים. חברי הלהקה מספרים שהם היו תמימים בהתחלה, הם לא חשבו שמשהו ייצא מההקלטות האלה. אבל פתאום זה קרה בבום !! האלבום יוצא ומהרגע הראשון הוא הופך ללהיט היסטרי, זוכה להצלחה מסחרית גדולה ומוכר למעלה מ-70,000 עותקים. דודי לוי, מיקיאגי, ארן אמיר, קובי פיטרו ורועי שקד שרפו את תחנות הרדיו והמצעדים עם השירים: "ציירי לך שפם" שנבחר כ"שיר השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג', "ענוג", "סיזיפה", "אמסטרדם" ו"לילה" שהוא הגרסה העברית לשיר "Young Girl". ארבעה שירים של הלהקה צעדו בו זמנית בעשרת המקומות הראשונים ונוער שוליים נבחרה כ"להקת השנה". (תמונה: יוסי אלוני) אך האלבום הזה הוא גם מה שהביא לפירוקה של הלהקה. לא כולם אהבו את מה שההצלחה הביאה איתה, את הטרוף, המעריצות, תשומת הלב ואהבה ללא הגבולות. מי שבעיקר סבל מהעניין היה מיקיאגי. מבחינתו זו הייתה תקופה מאוד קשה, עם ההצלחה, סיפר מיקיאגי כי הרגיש כמו תוצר של מפעל ייצור שעטוף בהמון רעש. הוא רצה רק לשמח אנשים עם האומנות שלו אך הרגיש כמו חיה פצועה שמתמודדת מול הזאבים סביבה. הוא מצא את עצמו מתרחק ממוסיקה ואמנות ומתעסק באינטריגות, הצלחה, מעריצות והטרדות. מאחר והרגיש שאף אחד לא מגן עליו ושהוא בודד במערכה, הוא חיפש דרכים להגן על עצמו והדרך היחידה שהייתה לנגד עיניו היא פירוק הלהקה שנה לאחר מכן. דודי לוי סיפר מהצד שלו סיפר שבהתחלה הם נהנו מזה, זה היה נעים וכיף, אבל בשלב מסוים זה נהיה מטריד. כשהיה יורד מהבמה היו מחכות לו 30 ילדות עם מכתבים וטלפונים בלי סוף. בשלב מסוים זה נהיה אינטנסיבי מדי והוביל לנקודת החיכוך בינו לבין מיקיאגי לקראת הקלטות האלבום השלישי. זהו אלבום שהוא אבן חן, לא משנה לאיזה ז'אנר תשייכו אותו, הוא ישראלי, הוא נוסטלגי, הוא מרגש והוא אבן דרך במוסיקה הישראלית. עכשיו תלחצו פליי ב: Spotify, Apple Music ותתחילו לשיר, אל תחששו מאף אחד פשוט תשירו בקול !!!! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק / אינסטגרם ו/או להירשם לאתר