Search Results

כתב: Noam Asulin תאריך הוצאה - 26.8.2022 לסקר אלבום של "Muse" זה חתיכת אתגר ולו בגלל שכל אלבום של "Muse" הוא עולם ומלואו. תמיד מתחבא שם משהו יוצא דופן שאתה הכי לא מצפה לו. לא שנראה לי שצריך להציג את הלהקה המדהימה הזאת, אבל בכל זאת, "Muse" מגיעים אלינו מ- Teignmouth, Devon שבאנגליה והיא הוקמה בשנת 1994. מדובר בפאוור טריו הכולל את Matt Bellamy (גיטרות, קלידים, שירה), Chris Wolstenholme (בס) ו- Dominic Howard (תופים). ללהקה, כאמור, יש, תשעה אלבומי אולפן, כאשר האלבום הראשון "Showbiz" יצא בשנת 1999. אנקדוטה מעניינת היא שכריס הוא מתופף במקור, אך כיוון שדומיניק כבר היה בלהקה ותפס את עמדת התופים, כריס למד לנגן על בס. אלבומה החדש של הלהקה הופק על-ידי חברי הלהקה עצמה והוגדר על ידם כ"אלבום הלהיטים הגדולים שכולל שירים חדשים". הוא נכתב בתגובה לבקשת הלייבל שלהם שיוציאו אלבום "להיטים גדולים", דבר שהלהקה סירבה לעשות, אלא אם כן היא עושה זאת בדרכה שלה. התוצאה היתה לדברי Matt Bellamy מונטאז' של מיטב "Muse". גירסה חדשה של כל סוגי הז'אנרים שהלהקה נגעה בהם בעבר. החל מאלבומה השביעי "Drones" שיצא בשנת 2015, הלהקה לקחה כיוון שונה בכל הקשור לנושא האלבום. כל אלבום כלל תימה מרכזית שהשירים נעו סביבה. לדוגמא, באלבום "Drones" התימה הייתה "דה-הומניזציה של לוחמה מודרנית" ובאלבום "Simulation Theory" "מדע בדיוני ועתידנות". גם האלבום "Will of the People" הוא אלבום שסובב סביב תימה מרכזית ואשר מילותיו מושפעות מחוסר הוודאות והיציבות בעולם. לשיטתם של חברי "Muse", העולם המערבי והטבע שעד כה חיו בסימביוזה במשך שנים רבות, מאוימים ולכן נדרשת קריאה דחופה לפעולה פוליטית שתציל את העולם. האלבום החדש, כמו קודמו "Simulation Theory" שומר על סאונד אלקטרוני ביחד עם כלים חיים של גיטרות, בס ותופים. לטעמי, באלבום הזה הלהקה ניסתה לחזור לסאונד הרוקיסטי שאיפיין אותה בתחילת הדרך והיא נותנת פה קצת פחות מקום לסאונד ממוחשב, אם כי גם כאן קיימת נוכחות מורגשת לאלקטרוני ולאינדסטריאל. השיר הפותח " Will Of The People " הוא שיר "גלאם רוק" מתריס, בהשראת הכאוס והמחאות בהם חזינו לאחרונה ברחבי העולם. מגיפה, מלחמות (אפילו באירופה), הפגנות והפרות סדר, ניסיונות התקוממות, אסונות טבע וערעור היציבות של הסדר העולמי. למרות שהנושא והתבנית של השיר מזכירים קצת את "Uprising" משנת 2009, "Will Of The People" הוא בעיניי אחד השירים החלשים באלבום. החזרתיות על המשפט "Will of the people" די מציקה ולא באמת מובילה לשום מקום. דווקא הבתים הם החלק החזק בשיר. השיר הבא, " Compliance " הוא סוג של סינת'-רוק דיסוטופי. הוא מתחיל עם סאונד שנות השמונים של סינטיסייזר ועם מילים שמדברות על על ה חיים בחברה מדכאת, על ישויות חזקות מאתנו המנסות לפתות את הציות של הפגיעים בהבטחות של ביטחון והרגעה (" Fall into line, you will do as you're told") . דבר שכאמור לא מפתיע כיוון שזהו הקו של הלהקה עוד מ- "Drones". בבתים יש בייס ליין פשוט מדהים של כריס וזה מאוד מוסיף לשיר. גם השיר הבא " Liberation " ממשיך בקו הזה ("We intend to erase your place in history"). השיר הזה לוקח כיוון יותר קלאסי שמאוד מזכיר את " The Resistance " וכולל פסנתר ושכבות קול והרמוניות מרובות של Matt Bellamy , מה שנותן וייב רציני של שיר הלקוח מהרפרטואר של "Queen". ולמרות כל האזכורים ללהקה האדירה, זה עדיין מפגן מדהים ומהפנט של Bellamy שמעביר בי בכל האזנה צמרמורות. באלבום הזה יש כמה מהשירים הכבדים ביותר של "Muse" , לדוגמא, הסינגל הראשון ששוחרר " Won’t Stand Down " הכולל טמפו מהיר, ריף כבד וצרחות ו- " Kill Or Be Killed " שגם הוא מאוד בועט ומטאליסטי. לטעמי "Kill Or Be Killed" נותן קצת טעימה קטנה מ"מיוז" של לפני 20 שנה, עם סאונד שמאוד מזכיר שירים מ- " Absolution ". מעניין לציין שבאלבום הזה המתופף Dominic Howard מתנסה לראשונה בדאבל בס, דבר שרק מוסיף לתחושה ש"מיוז" התכוונו לקחת חלק מהשירים באלבום הזה לכיוונים קצת יותר "כסחניים". הרצועה החמישית " Ghosts " היא בלדה דביקה, אבל היא לא פחות ממדהימה בעיניי. היא נשענת על נגינת הפסנתר המרגשת והיכולת הווקאלית המדהימה של Matt Bellamy . אם כבר הזכרנו את מאט, אז הוא נשמע נפלא לאורך כל האלבום ונדמה שבכל שיר אנחנו מקבלים ממנו רובד שונה וגוון קול אחר. אני חייב לציין שבהאזנות הראשונות הרגשתי שהרצועות השמינית והתשיעית, " Verona " ו- " Euporia " בהתאמה, הן הרצועות החלשות באלבום, אבל לאחר האזנות חוזרות דעתי השתנתה ואני חושב שמדובר בשירים נפלאים שמזכירים גם הם את " The Resistance ". הרצועה הסוגרת " We Are Fucking Fucked " ממשיכה בקו הבועט והמעולה של שירים אחרים באלבום. השיר הזה הוא סוג של "חזון אחרית הימים" שמנסה להראות שגורלנו נחרץ. (" The black vacuum of the universe, it was designed to swallow us whole"). לפני סיום אני חייב להתייחס לסינגל החמישי מהאלבום בשם " You Make Me Feel Like It’s Halloween ". הסינגל הזה הפך את הניסיון להגדיר את הסגנון של האלבום הזה ללא רלוונטי. השיר הזה הוא הוכחה נוספת ש"מיוז" לא מפסיקה להפתיע, ואפילו יותר מכך. הוא מוכיח שכמה שלא תהיו מוכנים להפתעות שלהם עדיין תהיו מופתעים, כי כזה סינגל באמת עוד לא שמענו... השיר הזה משלב את "Somebody's Watching Me" של "Rockwell" עם "People Are People" של "Depeche Mode", עם צלילי סינתסייזרים ואפקטים ממוחשבים משנות השמונים, עם סולו אחד שהצליח להחזיר לכמה שניות את פרינס לחיים... וקליפ שכולו המואז' לסרטי אימה... פשוט אדיר! לסיכום , האלבום התשיעי "Muse" הוא אלבום נפלא ומגוון. הוא לא אלבום שיזכיר לכם את "Muse" של לפני עשרים שנה, אבל הוא כן נותן טעימה מהרפרטואר הוותיק יותר כמו " Absolution " ו- " The Resistance " . אני מחזיק בדעה שלהקה אמורה להתפתח ולהתנסות, כל עוד היא לא מוכרת את נשמתה לרצונות ולתכתיבים של חברות התקליטים. במקרה הזה "Muse" הצליחה לאזן בין המצופה ממנה לבין השאיפות המוזיקליות שלה. היא הצליחה להעמיד שונה ומגוון, יש שיגידו אפילו יתר על המידה, כך שבוודאי כל אחד ממעריצי הלהקה יוכל למצוא כאן לפחות שיר אחד שידבר אליו יותר. לכן, גם אם אתם מתגעגעים ל- "Muse" הישנה, תנו צ'אנס לאלבום הזה ותגיעו עם ראש פתוח, אני בטוח שתוכלו למצוא בו כמה רגעי נחת. הבעיה הגדולה עם האלבום הזה נעוצה אך ורק באורך שלו. עם עשרה שירים ואלבום שמגיע ל- 37 דקות בלבד, לא נותר אלא לרצות ממנו עוד. להאזנה: Spotify , Apple Music , YouTube Music , Deezer "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Noam Asulin תאריך יציאה - 12.8.2022 זה אלבומה ה- 11 במספר של להקת המלודת' השבדית "Arch Enemy". להקת "Arch Enemy" נוסדה ב- Hamstard, שבדיה. במקור מדובר בסופרגרופ שכללה חברים מההרכבים "Carcass, Armagedon", "Carnage" ועוד. הלהקה הוקמה בשנת 1995 על ידי Michael Amott - הגיטריסט המוביל של "Carcass" ומי שהיה חלק מאלבומם "Heartwork" ועל-ידי הזמר Johan Liiva, שניהם במקור מלהקת דת' מטאל בשם "Carnage". הלהקה קרמה עור וגידים וצירפה אליה את הגיטריסט Christopher Amott (אחיו הצעיר של מייקל) ואת המתופף Daniel Erlandsson. אלבום הבכורה של ההרכב "Black Earth" יצא בשנת 1996 וכבר אז Michael Amott נטל את ההובלה כשהוא כותב את מרבית השירים באלבום, מנגן בגיטרה מובילה וקצב, בגיטרה בס, מפיק ואחראי על המיקס לאלבום. בשנת 1999 נכנס להרכב הבסיסט Sharlee D'Angelo, כאשר בשנת 2000 הסולן Johan Liiva עוזב את הלהקה ומוחלף על-ידי הזמרת הגרמניה Angela Gossow, אשר בשנת 2012 החליטה לפרוש משירה ועברה לנהל את הלהקה. אנג'לה היתה זו שהמליצה בחום על Alissa White - Gluz הקנדית, עד אז סולנית להקת "The Agonist", כמחליפה שלה. הכניסה של Alissa White - Gluz ללהקה בשנת 2014 והאלבום "War Eternal" שיצא גם הוא באותה שנה, קבעו סטנדרטים חדשים במונחים של הלהקה, כאשר במקביל מצרף ללהקה שחקן חיזוק משמעותי בדמותו של Jeff Loomis, גיטריסט להקת "Nevermore", אשר החליף את Nick Cordle, גיטריסט "Arsis" שנקרא לדגל כמחליפו של Christopher Amott שהינו כיום הגיטריסט של להקת "Dark Tranquility" השבדית. (Photo: Metalinjection) עד כה הלהקה הוציאה שלושה אלבומים עם Alissa White - Gluz , כולל האלבום נושא הסקירה. עם הצטרפותה ללהקה הביאה עמה Alissa White - Gluz רובד שלא היה בלהקה בתקופתה של אנג'לה. שירה נקייה שבעיניי רק מוסיפה לגיוון ולסאונד. האלבום "Deceivers" מספק לנו עוד מאותו דת' מטאל מלודי שאנחנו מורגלים לקבל מהלהקה, ריפים חזקים, גיטרות ליד נוסקות לשחקים ושירת דת' עילאית, את כל אלה כבר התרגלנו לקבל מ- "Arch Enemy", במיוחד לאחר כניסתם של אליסה וג'ף לומיס ללהקה. אבל עדיין, האלבום הזה מרגיש לי קצת אחרת. השירה של אליסה יוצאת דופן כמו תמיד, אבל הפעם נראה שהשירים נכתבו כדי לתת לה את המרחב שהיא תמיד הייתה צריכה והיא מנצלת את המרחב הזה עד תום, עם יכולות שירה מדהימות שפשוט השתפרו פלאים מהאלבומים הקודמים. מהנה במיוחד להאזין לאליסה שרה את הקולות הנקיים שלה שמוסיפים גיוון כל-כך חשוב לסאונד של הלהקה. הלהקה הוציאה מהאלבום, עד כה, שישה סינגלים, הראשון " Deceiver, Deceiver " יצא עוד באוקטובר 2021 והאחרון " The Watcher " יצא לאור ב- 14 לאוגוסט 2022. האלבום מתחיל עם " Handshake With Hell " ויש לכך סיבה. הלהקה ידעה היטב מדוע צריך לפתוח עם השיר הזה. "Handshake With Hell" מראה איך האלבום הזה הולך להישמע ונותן את הטון למה שאנחנו הולכים לקבל בהמשך. כבד, מהיר ועם סולואים מדבקים. מדובר באחד השירים הארוכים של הלהקה. אחד הדברים הראשונים ששמים לב אליהם זה יכולות השירה והגראולים של אליסה. היכולות שלה פשוט השתפרו בצורה ניכרת לאוזן ומבחינתי היא הערך המוסף של האלבום שהופך אותו לאחד הטובים שלהם עד כה. זה שיר בועט ומאוד מהנה לאוזן. השיר השמיני " Spreading Black Wings " לא יצא אומנם עדיין כסינגל, אבל הוא שיר מאוד מיוחד אשר נכתב לזיכרו של Lars-Göran Petrov, סולן להקת "Entombed" שמת במרץ 2021 ממחלת הסרטן והוא בן 49 בלבד. האלבום שומר על רמה מאוד גבוה של יכולת כתיבה וביצוע לכל אורכו וכמו שציינתי הוא לדעתי אחד הטובים של הלהקה עד כה, אך זאת למעט שני קטעים שנופלים לדעתי מכל היתר. הראשון הוא הקטע האינסטרומנטאלי " Mourning Star " אשר למרות המלודיות שלו הוא לטעמי סוג של "פילר". זה לא חדש ש- "Arch Enemy" משלבת באלבומים שלה קטעים אינסטרומנטליים, אבל על-פי רוב מדובר בקטעים שמוסיפים לזרימה של האלבום או מהווים אתנחתות בין השירים, וככאלה יש להם משמעות והם מעניינים לשמיעה. זה לא המצב במקרה של " Mourning Star ", אשר נשמע קצת סתמי ולא קשור לאלבום. השני, היא הרצועה שמגיעה מיד אחריו - " One Last Time ", אשר בכל זאת מצליחה לרגש קצת במיוחד בסולו במהלך ה- C-Part. לסיכום, האלבום רובו, ככולו מאוד מלודי ועם זאת מאוד כבד, אולי הכי כבד של הלהקה אי פעם. אליסה ממשיכה להשתפר ומוכיחה כמה היא טובה, הן בשירה הנקייה והן בגראולים העוצמתיים, שלטעמי מראים כמה היא ורסטילית. אין ספק שמדובר באלבום "Arch Enemy" קלאסי, עם הסולואים של מייקל המהווים סוג של "חתימת סאונד" המזוהה עם הלהקה. עם זאת, שירים כמו השיר הפותח " Handshake with Hell " מראים שהלהקה מעוניינת להתפתח ולהציג צדדים קצת שונים שלה וזה ראוי להערכה בעיניי. מתופף הלהקה, Daniel Erlandsson הוא המתופף האהוב עליי. קשה לי להסביר למה, אבל אני מתחבר מאוד לסגנון הנגינה ונהנה מאוד מהתיפוף העוצמתי והמדויק שלו. דניאל אחראי גם על האפקטים, הקלידים, הוא משתתף בהפקת האלבום והוא טכנאי הגיטרה והבס של הלהקה, כך שהוא מתגלה כסוג של מולטי טאלנט שהתרומה שלו ללהקה אדירה. לפני סיום אני חייב להתייחס לעטיפת האלבום, שלטעמי היא קצת משעממת וחד-מימדית, שלחלוטין לא מעידה על מה שקורה בפנים. הייתי מצפה שאלבום כל-כך יפה, דינמי, עשיר ועתיר סאונד יקבל עטיפה שתמשוך את העין בצבעוניות ובגיוון שלה. האלבום "Deceivers" של "Arch Enemy" הוא אלבום מלודת' מהודק וטוב שלבטח יהווה הנאה לכל מעריץ של הלהקה, אבל גם לכל מי שאוהב את הז'אנר. לתחושתי האלבום הזה הוא בקלות אחד הטובים שלהם עד כה... להאזנה: Deezer , Spotify , YouTube Music , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Noam Asulin תאריך הוצאה - 17.9.2021 מטאלקור הוא ז'אנר שכבר די קשה לחדש בו . הסאונד הרבה פעמים מכיל את אותם מוטיבים בכל מיני להקות. הרבה גיטרות ודיסטורשנים, הרבה גראולים ותוספת נחמדה של איזה ברייקדאון באמצע השיר כדי לסגור את הנוסחה. להקת "Spiritbox" היא להקת מטאלקור, אבל עם טוויסט קטן. הלהקה משלבת מוטיבים אלקטרונים אל תוך הסאונד, הגראולים והמבנה הכללי של שיר מטאלקורי ממוצע. אז מי אלו "Spiritbox"? הלהקה מגיעה מויקטוריה שבקולומביה הבריטית, קנדה. הליינאפ הנוכחי של הלהקה כולל את Courtney LaPlante (קולות), Mike Stringer שהינו גם בן הזוג של קורטני (גיטרות), Zev Rose (תופים) ו- Josh Gilbert (בס) (לשעבר " As I Lay Dying "). הלהקה הוקמה בשנת 2017 על ידי קורטני ובן זוגה, כאשר כבר בסוף אותה שנה הם מוציאים EP ראשון בשם "Spiritbox" . הלהקה החלה לעבוד על אלבומה הראשון המלא (האלבום נשוא הסיקור) עוד בשנת 2018, אך במהלך 2019 עשתה אתנחתא קצרה והוציאה מיני אלבום נוסף בשם " Singles Collection ". מגיפת הקורונה כפתה על הלהקה עיכוב נוסף בעבודה על האלבום אשר במקור תוכנן לצאת עוד בחודש אפריל 2020. בסופו של דבר, הלהקה עברה לג'ושוע טרי, שבקליפורניה שם השלימה את תהליך כתיבת השירים, כשהיא מסיימת את הקלטת כל 12 השירים החודש פברואר 2021. האלבום "Eternal Blue" הוא מסע שובה לב ועוצמתי אל נבכי המטאל המודרני. הוא מציג את המוזיקליות יוצאת הדופן של חברי הלהקה, הלחנים הקליטים והמרתקים והעוצמה הבלתי מתפשרת. מתחילתו ועד סופו, "Eternal Blue" הוא סוג של בית ספר לשילוב אלמנטים כבדים ואגרסיביים עם מוסיקה אלקטרונית ואטמוספירית, עטופים בטקסטים מרגשים. אחד המאפיינים הבולטים של האלבום הזה, הוא הביצועים הווקאליים המדהימים של Courtney LaPlante . המנעד הרב-תכליתי והדינמי שלה זורח לאורך כל האלבום, ועובר ללא מאמץ מגראולים "מבעיתים" לשירה נקייה "מלאכית". היכולת של לפלנט להעביר רגשות דרך בקולה מוסיפה רובד נוסף של עומק למילים המרגשות ממילא. כתיבת השירים ב- "Eternal Blue" יוצאת דופן, כאשר כל רצועה מציעה חוויה קולית ייחודית. מהכבדות המוחצת של " Holy Roller " ועד ליופי האטמוספרי של " Constance " וה"הוקים" המדבקים של " Secret Garden ", "ספיריטבוקס" מדגימה את הרבגוניות והיכולת שלהם ליצור מגוון רחב של מצבי רוח וצלילים. היכולת של הלהקה למזג בצורה חלקה אלמנטים של מטאלקור, דג'נט ורוק אלטרנטיבי היא בהחלט מרשימה, מה שמביא לחוויית האזנה מגובשת וייחודית. ההפקה באלבום זה מדהימה ומאפשרת לכל קול וכלי לזרוח תוך שמירה על מיקס מאוזן. הגיטרות מספקות שילוב של ריפים חזקים, מלודיות מורכבות וסולואים מרהיבים, בעוד שחטיבת הקצב מספקת בסיס מוצק עם תיפוף חזק ויציב ובאסליינים רועמים. האלמנטים האטמוספריים והאלקטרונים משולבים במיומנות ומוסיפים לאווירה הכללית ולזרימה של המוזיקה. מבחינה לירית, "Eternal Blue" מתייחס לנושאים של התבוננות פנימית, מאבקים רגשיים וצמיחה אישית. המילים הנוקבות של קורטני לפלנט מתעמקות בנושאים כמו בריאות נפש, גילוי עצמי ומצבי רוח. העומק והפגיעות במילים יוצרים חווית האזנה סוחפת באמת, המאפשרת למאזין להתחבר ברמה רגשית עמוקה. השיר הפותח " Sun Killer " מתחיל עם קטע אלקטרוני אווירתי כאשר לאחר זמן מה קורטני נכנסת בקולה הנקי. השיר אומנם מתחיל רגוע אבל בשיאו קורטני עוברת לגראולינג ומעבירה את המסר החד והברור שלא התכנסנו כאן לשמוע מוסיקת מעליות. השיר הבא - " Hurt You " ממשיך את הקו שבו הסתיים קודמו .הוא מתחיל עם ריף גיטרה-קלידים מדבק ממש ותופים עוצמתיים שתמיד גורמים לי לרקוע ברגליים, כאילו אני איזה מתופף מהולל בעצמי. הרצועה השלישית, " Yellowjacket " כוללת שיתוף פעולה עם Sam Carter הסולן של "Architects". חייב לומר שלטעמי סאם לא מוסיף הרבה לשיר. שיתופי פעולה צריכים, לדעתי, להניב ערך מוסף כלשהו, אחרת מה הטעם? ובמקרה הזה הדואט לא ממש מביא איתו משהו שקורטני לא היתה יכולה לספק בעצמה. הרצועה הרביעית " The Summit " היא אחת הרצועות האהובות עליי באלבום, בין היתר כי יש בה פזמון מאוד ממכר וכיפי. בשיר " Secret Garden " יש משהו מאוד מעניין. כששמעתי לראשונה את השיר הבס נורא צרם לי באוזן לאורך הבתים, התחושה הייתה שהוא לא ממש מסונכרן עם הקצב. לאחר מספר האזנות התברר לי שהוא אכן לא בקצב של שאר הכלים, אבל זה מכוון וככל שמאזינים לשיר יותר ככה מתרגלים ואפילו מתחילים לאהוב את זה. שיר הנושא " Eternal Blue " הוא לדעתי דווקא בין החלשים באלבום. הוא פשוט לא מספיק מעניין. שיר נוסף שמאוד אהוב עליי הוא הסינגל הראשון שיצא מהאלבום " Circle With Me ". הפזמון סופר ממכר ויש לשיר וייב מאוד אווירתי שמרגיש מאוד מתאים לרגע שבו צוללים למצולות. תחושה שאולי קצת קשה להסביר. אפשר לומר אפילו שעטיפת האלבום די מתכתבת עם התחושה הזאת. לסיכום , אלבום הבכורה של "Spiritbox" הוא אלבום מאוד מסקרן, אשר בניגוד לאלבומי מטאלקור שלעיתים נוטים להיות בנאליים, שומר על עניין ורלוונטיות, דווקא בשל היותו שונה מהמטאלקור המסורתי. הלחנים האלקטרוניים שנמצאים בכל שיר ושיר באלבום הזה גורמים לו לבלוט לעומת השאר והופכים אותו לכיפי להאזנה לאורך זמן מבלי שהוא ימאס. זה אלבום יוצא דופן המציג את הכישרון והצמיחה האמנותית המדהימה של הלהקה. עם השירה העוצמתית, כתיבת השירים הכובשת וההפקה המעולה שלו, "Eternal Blue" מתאים לחובבי המטאל המודרני ולכל מי שמחפש חוויה מוזיקלית עמוקה. אין ספק שהאלבום מייצר ציפייה לדעת מה "Spiritbox" עוד יוציאו בעתיד. להאזנה: Deezer , Apple Music , Spotify , YouTube Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Noam Asulin תאריך הוצאה - 10.5.2024 להקת "Unleash the Archers" תמיד ידעו ליצור אלבומים שהם לא רק "אלבומים", אלא גם מספרים סיפור. אלבומי קונספט הם משהו שהלהקה עושה כבר זמן רב ובהצלחה רבה, כמו למשל עם אלבומה הרביעי "Apex". האלבום "Phantoma" הוא אלבום קונספט שעוסק בנושא החם ביותר של היום: "בינה מלאכותית". אישית יש לי בעיה עם נושאים הקשורים בבינה מלאכותית, עתידנות, רובוטים, השאלה האם האנושות תוחלף במכונות וכו'. תמיד אעדיף מילים שמתמקדות בדברים יותר רציונליים ומוחשיים. לדברי Brittney Slayes ששרה את השירה הנקייה, הלהקה ספגה לא מעט ביקורת על בחירתה לשלב בינה מלאכותית בתהליך יצירת האלבום ובקליפים שלה. בניגוד לאלבומים קודמים, "Phantoma" משלב קלידים וסינתיסייזרים, דבר שמראה את כוונת הלהקה להתקדם לצליל מודרני יותר. האלבום מספר את סיפורה של "Phantoma", ישות בינה מלאכותית שעוברת מעולם המסכים, שבו הכל נראה מושלם, לעולם ה"מציאות" שמתגלה לה כשקר לעומת כל מה שחשבה עליו בתחילה. האלבום מתחיל עם " Human Era " בקצב איטי יחסית, עם דימויים עזים של עולם עתידי שומם ואפל, ואז מתקדם ומפתח לקצב עוצמתי ומהיר של פאוור מטאל. אני מבקש לשחרר את זה כבר כאן! בריטני פשוט מדהימה באלבום הזה! אולי השירה הטובה ביותר שלה אי פעם. בשיר הזה, פנטומה יוצאת אל העולם ורוצה לפגוש את הצד השני, "האנושות". פנטומה מרגישה שמגיע לה יותר, שהיא לא נועדה להיות בתוך מחשב, אלא בחוץ יחד עם האנושות. היא מרגישה שהיא יכולה להשיג יותר בחייה ומפשפשת בתוך עצמה כדי להבין מי היא בעולם האנושות. לאט לאט השיר צובר קצב מהיר יותר ומזכיר לי מאוד את החומרים הקודמים של הלהקה. בריטני מגיעה כאן לגבהים מרשימים מאוד. בשיר יש לא מעט סינתיסייזרים וסולו נפלא. לדעתי זהו אחד השירים הטובים ביותר באלבום, במיוחד בגלל העוצמה שהוא מספק. השיר " Ph4/NT0mA " מגיע מיד לאחר מכן עם סולואי גיטרה מופלאים ושירה עוצמתית וגאה, בהשפעות ברורה של הבי ופאוור מטאל מסורתיים. השיר " Buried in Code " ממשיך בקצב מהיר ומקצבים רועמים. בשיר הזה פנטומה מוכנה לעזוב את עולמה למען עתיד טוב יותר. לאחר מכן, האלבום מקבל תפנית אפלה יותר עם קטע ההבי מטאל " The Collective ", שכולל את השירה העשירה של Brittney Slayes שמאתגרת את המאזין להצטרף למטרה או לפרוש הצידה! בשיר " Green and Glass ", פנטומה מגלה שהאנושות אינה כפי שחשבה ושהיא אינה מושלמת. הסדקים מתחילים להופיע. לסולו יש אווירה של "Trivium" ואכן בריטני הזכירה שהלהקה קיבלה השראה מהם. בשיר " Gods Of Decay ", פנטומה מנסה להציל את האנושות מ"הקולקטיב", צבא העולם שממנו היא באה. אבל האנושות צוחקת עליה. היא מבינה שזו לא האנושות שאהבה בעבר, ושאין כבר את מי להציל. השיר ממחיש עוד יותר את השינויים בסגנון ובסאונד שהלהקה החליטה לעשות, עם אווירה קצבית של שנות ה-80. זה שיר פופי יותר, איטי יותר, רך יותר, אבל עדיין, לדעתי, אחד השירים הטובים ביותר באלבום. יש לו פזמון קליט ובלתי נשכח שגרם לי להאזין לו שוב ושוב. הסולו פשוט נפלא ומוסיף לדרייב של השיר. השיר " Give It Up Or Give It All " הוא אחד השירים שבהם הלהקה הלכה הכי רחוק מהסגנון הייחודי שלה. זו בלדה "המנונית" יפהפייה. היא מתחילה עם קלידים וממשיכה עם פריטת הארפג'יו אל הגיטרה כשהקצב מתעצם אט אט ופנטומה מגלה שהיא לבד. גם עולמה וגם עולמם של בני האדם מאכזבים אותה. הכל שונה ממה שהיא חשבה. לדעתי, הקצב של השיר תואם את העלילה שבה פנטומה צריכה להבין מה עליה לעשות, כמו השקט שלפני סערת הרגשות שהיא עומדת לחוש. בשיר הקודר "רוחות בערפל", החלה המלחמה בין האנושות למכונות, זו שממנה ניסתה פנטומה להזהיר את האנושות. בשיר " Seeking Vengeance " העוצמתי והמאיים, פנטומה רוצה לנקום באנושות, והיא לא מגלה רחמים. היא מראה מי היא באמת והופכת לחסרת מעצורים. השיר הזה מזכיר מאוד את " Apex " ו-"Abyss" וליין הבס בתחילתו פשוט פנטסטי, וגורם לי לחשוב שחבל שהבס לא קיבל יותר נוכחות במיקס. האלבום מסתיים בשיר המתוק-מריר " Blood Empress ", שבו פנטומה מבינה למי היא הפכה להיות. היא משלימה עם מי שהיא ואפילו גאה בכך. השיר מתחיל בקול מעוות של בריטני, המבוסס על בינה מלאכותית, כאשר פנטומה אומרת "I’m not a human nor a machine". השיר הזה הוא סוג של קתרזיס, שיא הסיפור. לדעתי, זהו גם אחד השירים הטובים ביותר באלבום, כאשר הפזמון המקדים הוא החלק החזק ביותר שלו. לסיכום, תמיד אהבתי את אלבומי הקונספט של הלהקה, ו- "Phantoma" אינו יוצא דופן. נראה שהושקעה מחשבה רבה בתהליך יצירת האלבום ואין ספק שבריטני נטלה חלק מהותי ביצירת העלילה והקונספט. ההפקה טובה, הסולואים מעניינים והתופים נפלאים, אבל זה לא מספיק. בריטני אמרה ש- "Unleash the Archers" הושפעה מלהקות רבות במהלך תהליך היצירה, ורצו לשלב צליל פופי יותר במקום ליצור שוב אלבום עוצמתי. למרות שאני מבין את הרצון להתפתח, אני קצת פחות בעניין של הסגנון החדש. אני יותר בקטע של קצבים מהירים וסאונד שגורם לאנדורפינים למלא את המוח, אבל זה פחות ניכר באלבום הזה. למרות השינוי בסאונד ובסגנון, מעריצי "UTA" ייהנו בוודאי מהאלבום הזה, אבל לדעתי זה לא יותר מאלבום "טוב", בהשוואה למה שהלהקה הוציאה עד כה, וזה קצת מאכזב אותי, . להאזנה: Spotify , Apple Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Noam Asulin תאריך הוצאה – 11.3.2022 לפני שניגשתי לכתוב את הסקירה הזו ידעתי שעליי לעשות מחקר מעמיק על להקת "Ghost". לא כי אני לא מכיר את הלהקה, אלא כי ב -16 שנות קיומה "Ghost" עברה לא מעט והצלחתה היתה מטאורית. "גוסט" הוקמה בשנת 2006, על-ידי הזמר והמולטי אינסטרומנטליסט Tobias Forge בעיר Linköping שבשבדיה. עד כה הלהקה הוציאה 5 אלבומים. קשה להגדיר את הסגנון של הלהקה הזו. אפשר לומר שהיא מנגנת הארד רוק, גלאם, דום, הבי, פרוגרסיב מטאל ועוד כמה וכמה ז'אנרים. מלבד טוביאס, מקים הלהקה, שאר חבריה אינם מוכרים בשמם האמיתי אלא קרויים ”Nameless Ghouls" שאף מתלבשים באופן זהה מלבד טוביאס שדמותו השתנתה והוא היחידי שזהותו האמיתית ידועה. דמותו של טוביאס השתנתה כאמור מספר פעמים, כאשר מסביבו אותם ”Nameless Ghouls" שככל הנראה מתחלפים במהלך השנים. בין השנים 2010-2017 הדמויות של טוביאס היו “Papa Emeritus /II/III”, כאשר בשנת 2018 דמותו השתנתה ל- “Cardinal Copia” ושנתיים לאחר מכן שוב השתנתה ל- "Papa Emeritus IV". חברי הלהקה מדמים חברי כנסייה קתולית. הם סוגדים לשטן ולא לשילוש הקדוש. לכל אחד מחברי הלהקה (למעט טוביאס) יש על הבגד סמל שמסמל את הכלי שעליו הוא מנגן (גיטרה מובילה-אש, גיטרה בס-מים, קלידים-רוח, תופים-ארץ, גיטרת קצב- האלמנט החמישי). משנת 2015 לכל החברים יש את כל הסמלים על התלבושת שלהם, כאשר הסמל שמייצג את הכלי עליו הם מנגנים מודגש. בשנת 2018 הצטרפו ללהקה גיטריסט נוסף, שתי קלידניות שמכונות “Ghoulettes" וסקסופוניסט שמכונה "Papa Nihil", כאשר הדמות של טוביאס ”Papa Emeritus" מייצגת למעשה כומר שטני. לפני שניגש לביקורת עצמה כדאי להתעכב על העלייה המטאורית של הלהקה. את אלבומה הראשון, “Opus Eponymous” הלהקה הקליטה במרתף של טוביאס והוציאה אותו תחת חברת התקליטים העצמאית "Rise Above Records". האלבום הצליח לסחוף רבים וזכה לביקורות טובות, מה שהביא לכך שאת האלבום הבא “Infestissumam” הלהקה כבר הוציאה תחת לייבל גדול - "Loma Vista", חברת בת של "אטלנטיק רקורדס"/"יוניברסל". מאז הלהקה רק זוכה ליותר ויותר הצלחה ואפילו הופיעה עם אחד מהסינגלים מהאלבום "Impera" בתוכנית של ג'ימי קימל בארה"ב. כל חברי הלהקה הוחלפו בשנת 2018, לאחר שחברי הלהקה הקודמים הגישו תביעה נגד טוביאס עקב סכסוך. (Photo: Fanart.TV) לאחר ההקדמה הזו, שמנסה להסביר מה בדיוק קורה בלהקה, ניגש לאלבום החמישי במספר "Impera". נושא האלבום הוא עלייתן ונפילתן של אימפריות. האלבום מוגדר ככזה שמתרחש אלפי שנים לאחר המאה ה-14, התקופה עליה מבוסס אלבומה הקודם של הלהקה “Prequelle". כשנשאל על הרעיון לכתיבת האלבום, הסביר טוביאס שההשראה הגיעה אליו לאחר שקרא ספר בשם "The Rule of Empires: Those Who Built Them, Those Who Endured Them, and Why They Always Fall" אותו כתב הסופר Timothy Parsons. האלבום מתחיל עם " Imperium ", קטע אינטרו מספיק מעניין כדי למנוע מכם להעביר אותו. השיר הבא " Kaisarion " מדגיש דבר מאוד דומיננטי באלבום הזה. ההפקה. כבר ברצועה זו אפשר לשמוע כמה ההפקה גרנדיוזית ועשירה. מבחינת המיקס כל דבר במקום, אפילו הבס שתמיד מאוד חשוב לי לשמוע. לאורך כל האלבום קיימת תחושה שהשירים מאוד מושפעים מהרוק של שנות השמונים. הרצועה השישית “ Watcher In the Sky ” היא בעיניי הרצועה החזקה באלבום. היא מתחילה עם מנגינה רגועה, כאשר לאחר מספר שניות מגיעות גיטרות עם ריף ממכר. טוביאס נשמע נפלא והבס בועט ומאוד מודגש. הפיזמון קליט והקלידים מאוד דומיננטיים גם הם. הסולו ב- C-Part פשוט מהמם. הרצועה הבאה “ Dominion ” שמשמשת כקטע מעבר לטעמי מאוד משעממת ואני תמיד מדלג עליה. הרצועה שלאחריה " Twenties " יצאה כסינגל השלישי מהאלבום. כששמעתי אותה בפעם הראשונה הרמתי גבה. השיר הזה הוא עוף מוזר באלבום. הוא מתחיל עם חצוצרות במין טמפו מזרחי (לא בסאונד, רק באופן הנגינה). הנקודה היא שככל ששמעתי אותו יותר התאהבתי בו יותר וזהו השיר השני הכי אהוב עליי באלבום. יש בו קסם ממכר והסולו לקראת אמצע השיר בכלל מדהים. אם כבר הזכרתי את הסולו אז סולואים באלבומי רוק ומטאל הם בעיניי חלק מאוד משמעותי מהחוויה וכשמדובר בסולואים ממכרים האלבום מקבל אצלי כמה נקודות נוספות, כמו במקרה הזה. לסיכום, מדובר באלבום נפלא שרוב שיריו יכולים לתפקד כשרי איצטדיונים כיפיים. נכון , זה עדיין לא "Meliora", אחד מאלבומי המופת שלהם משנת 2015 שמאופיין בסאונד יותר פרוגרסיבי ואולי פסיכדלי, אבל האלבום הזה בהחלט ממשיך להראות כמה כישרון טמון בטוביאס ובחבריו ללהקה. להאזנה לאלבום: Spotify , Apple Music , Deezer "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Noam Asulin תאריך יציאה - 14/1/2022 לסקירה הזו, אני מגיע בהתלהבות יתרה לעומת שאר הסקירות שלי כאן, וזאת כיוון שהאלבום אותו אסקור הוא, נכון לעכשיו, אלבום השנה שלי במטאל לשנת 2022. זה כשלעצמו מאוד מפתיע אותי ומיד תבינו מדוע. להקת "Shadow of Intent" היא להקת דת'קור שמגיעה אלינו מקונטיקט, ארה"ב. הלהקה הוקמה בשנת 2013 כלהקה שסובבת סביב "Halo" (משחק הוידאו הפופולארי) ושמה אף הושפע משמה של אוניה מהמשחק. הלהקה הוקמה על ידי Ben Duerr (שירה) ו- Chris Wiseman (קולות ליווי, גיטרות וקולות נקיים). על הבאס וקולות רקע נוספים אחראי Andrew Monias ועל התופים אחראי Bryce Butler שהצטרף ללהקה בשנת 2020. מאז הקמתה ועד היום, הלהקה עברה מספר שינויים בליינאפ כאשר, כאמור, השינוי האחרון היה בעמדת התופים. הלהקה הוציאה עד היום ארבעה אלבומי אולפן וכולם בהוצאה עצמית, ללא כל תמיכה של חברת תקליטים. בתחילת הסקירה ציינתי שהופתעתי להבין שמדובר, נכון להיום, באלבום השנה שלי במטאל. הסיבה היא שדת'קור הוא ז'אנר שאני לרוב סולד ממנו. מדובר בז'אנר ברוטאלי לאוזן, עם הרבה "בלאגן" בשירים, כך שלעיתים קשה לזהות מלודיה כלשהו או איזשהו מבנה מסודר. מה שמבדיל את "Shadow of Intent", מבחינתי, בעיקר באלבום "Elegy", זו המלודיה המתפרצת. לא עוד שירים מבולגנים שמקשים על האוזן, אלא שירים מלודיים שלצד הברוטאליות האופיינית לדת'קור מעבירים גם מבנה שקל לעקוב אחריו והוא מאפשר לאוזן האנושית להסתגל אליו יותר מלהקות אחרות בתת ז'אנר. כמובן שאני מדבר רק בשם עצמי ויש שיגידו שכל דת'קור, מלודי או לא, הוא נפלא. האלבום מתחיל עם " Farewell ". בכל פעם שאני שומע את השיר הזה אני טועה לחשוב שמדובר באינטרו, אבל זהו שיר בפני עצמו שמתחיל ברגוע ואחרי כמה שניות תוקף את האוזן במלוא העוצמה. המלודיה שדיברתי עליה לפני כן, כבר נשמעת כאן בבירור. הרצועה השנייה " Saurian King " מתחילה בסולו גיטרה שמהר מאוד משתנה לגראולים עמוקים ועוצמתיים של Ben Duerr הסולן, ביחד עם תיפוף נפלא וקלידים. הרבה קלידים. לאורך כל האלבום הקלידים מאוד דומיננטיים, מה שלטעמי מאוד מדגיש, את המלודיות ואת השוני מדת'קור "מסורתי". בנוסף, נראה שיש באלבום הזה גם השפעה פרוגרסיבית עם עבודת גיטרות די מסובכת שמזכירה קצת להקות פרוג וירטואוזיות. הרצועה החמישית " Intensified Genocide " היא מבחינתי החזקה באלבום, עם פזמון פשוט נפלא וקלידים מאוד דומיננטיים שמוסיפים מאוד לאווירה של השיר ולרצון שלי לשקוע עמוק לתוכו, לעצום עיניים ולתת למוסיקה לסחוף אותי. על פי Ben Duerr, השיר מדבר על מלחמת האזרחים בגיאורגיה. הרצועה השביעית " Where Millions Have Come to Die " כולל שיתוף פעולה עם Phill Bozeman מלהקת דת'קור אחרת בשם "Whitechapel". גם הרצועה התשיעית " Blood in the Sand of Time " כוללת שיתוף פעולה והפעם עם Chuck Billy מלהקת הת'ראש "Testament". הקטע העשירי " Reconquest " הוא קטע אינסטרומנטלי ואני מאוד נהנה ממנו, כי הוא מראה שהחברים יודעים לייצר גם קטעים אינסטרומנטליים מעניינים. שלוש הרצועות האחרונות הן למעשה יצירה המחולקת לשלושה חלקים. הקטע הראשון " Elegy I: Adapt " מראה צד קצת שונה של הסולן Ben Duerr, עם קול מחוספס אבל עדיין לא גראול. הקטע הזה שקט באופן יחסי ומאוד פרוגרסיבי. הקטע השני " Elegy II: Devise " חוזר לדת'קור המלודי והקטע האחרון " Elegy III: Overcome " ממשיך את הקו של קודמו. ההפקה בעיניי מהוקצעת והמיקס מאוד מאוזן ונותן מקום לכל הכלים. לסיכום, אני חושב שמדובר באלבום פשוט נפלא של החברים מקונטיקט. עוד יותר מדהים בעיניי שבארסנל הלהקה יש ארבעה אלבומים, ללא כל תמיכה חיצונית, כאשר הרמה נשארת גבוהה. "Shadow of Intent" יודעים לעשות דת'קור מלודי ויודעים לעשות את זה נפלא. אני בהחלט מקווה שהם ימשיכו להוציא הרבה אלבומים. אם אתם נרתעים מדת'קור אבל עדיין מסוקרנים ורוצים לתת צ'אנס לדת'קור מלודי, נסו את "Shadow of Intent" ולדעתי לא תצטערו. להאזנה: Spotify , Apple Music , Deezer "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

כתב: Noam Asulin תאריך הוצאה - 2.9.2022 להקת "Lady Silver" מגיעה אלינו מתל אביב. בלהקה חברים Max Spon (קולות וגיטרה), Daniel Krichevsky (גיטרות), Gal Motiuk (בס וקלידים), Nir Hakim (תופים). הלהקה הוקמה בסוף 2017 והחלה להקליט באופן רציני בשנת 2018. בשנת 2019 הלהקה הוציאה את EP הבכורה שלה, "Ladies First" וכעת הוציאה לאור את אלבום הבכורה המלא שלה, "Circus Pop" אליו אתייחס בסקירה. הלהקה שמה לה למטרה להביא את הרוק הבריטי לארצנו הקטנה. כבר ב-EP הבכורה ניתן היה להבחין בהשפעות רבות מלהקות כמו "Arctic Monkeys" ועוד. הלהקה עצמה מגדירה עצמה כמושפעת מלהקות כמו "Queens of the Stone Age", "Foals", "Arctic Monkeys", "The Black Keys", "Mother’s Cake" ועוד. חברי הלהקה מציינים שבאלבום הבכורה שלהם, הם לקחו את המוזיקה לכיוון קצת יותר מודרני בהשוואה ל-EP שהוציאו בשנת 2019. האלבום מתחיל עם השיר " Wondershow " שיצא כסינגל כבר באפריל 2021. אין ספק שכבר בשיר הראשון אפשר לחוש בהשפעות בריטיות רבות. מקס, הסולן, נשמע בריטי למהדרין. נקודה מעניינת היא שהוא למד במנצ'סטר לתקופה מסוימת, כך שהשפה האנגלית נשמעת מאוד שגורה בפיו. מבחינת לירית, השיר מדבר על תרבות הריאלטי והמציצנות ("Come and Quench Your Thirst For Voyeurism Through a Socially Accepted Prism"). אני לא יכול שלא להתחבר לזה כאחד שבאמת חושב שתוכניות הריאליטי והמדיות החברתיות פשוט השתלטו על חיינו. בשיר הבא " News of the World " אפשר לחשוב שמי ששר הוא Alex Turner מ - "Arctic Monkeys". מקס שר עם קול נמוך ועמוק שמאוד מזכיר את אלכס. השיר מדבר על ספקולציות שהועלו כמו האפשרות שהנחיתה על הירח לא אמיתית, כדור הארץ שטוח וסין לא קיימת. השיר " Pigeons " מתחיל עם פתיחה שמאוד מזכירה את "Knights of Cydonia" של "Muse" מתוך האלבום "Black Holes and Revelations" ומיד לאחר מכן מגיע טמפו מקפיץ עם גיטרות שגורמות לי לרצות לרקוד. השיר החמישי " Honey " לוקח כיוון יותר רגוע אך מדבר גם הוא על הטכנולוגיה ועל כך שהכל היום מתנקז לעוקבים באינסטגרם ושיש המון שונאים שהם בעיקר בריוני מקלדת. ("Carry on, Ignore the Haters, they’re Just Keyboard Gladiators") אחד השירים החזקים באלבום עבורי הוא " (Nothing Changes (But the Name of the City ". השיר מאוד כיפי להאזנה, הגיטרות נשמעות נפלא ומה שמייחד את השיר עבורי הוא שינוי הטמפו שמכניס את השיר לכיוון יותר תיאטרלי עם כינורות שמחברות אותנו ישירות לרצועה הבאה " You Are the One ". השיר התשיעי " Magic and Science " הוא לטעמי השיר החזק באלבום. בכל פעם שאני מאזין לו אני מרגיש בתוך קסם, בדיוק כמו בשם השיר. הפזמון בשיר פשוט נפלא ומדבק. זהו שיר אהבה עם טוויסט. כששאלתי את מקס הסולן על משמעות השיר נאמר לי שהשיר הזה הוא אוסף מחשבות שלו. השיר מנסה להראות את המחויבות ואהבה שיש כלפי מוזיקה ובמקביל אהבה רומנטית שמשתווה בחשיבותה והתשוקה שלה לאהבה למוזיקה. מקס בחר לשלב פראפרזות משירים שהוא מעריץ כמו "I Never Loved Anything Until I Loved You" של "Queen of the stone age". אפשר לגמרי לשמוע את זה בשורה "I Don’t Think I Loved Anything Until I Met You". מקס מסביר שהחלק המדעי באהבה היא הכימיקלים במוח, ומוסיקה היא גם סוג של מתמטיקה. חוסר היכולת להבין למה זה כל-כך מרגש זה החלק הקסום בכל העניין. אפשר לשים לב שהאלבום נחלק לשני חלקים. החלק הראשון מדבר על טכנולוגיה ותרבות הריאלטי ומציג צד קודר. לעומת זאת החלק השני של האלבום מנסה לסיים בנימה אופטימית יותר בעזרת שירי אהבה ורומנטיקה. לסיכום, אני חושב שהחברים ב- "Lady Silver" בהחלט עמדו בהבטחה שלהם להביא מוסיקה שנותנת וייב רציני של רוק בריטי. עם השפעות כמו "Arctic Monkeys", "Muse" ועוד. אי אפשר לטעות בזה. המסרים בשירים הופכים את האלבום לא רק למהנה להאזנה אלא גם למאוד מעניינת. האלבום משקף את החסרונות שהטכנולוגיה והרצון למציצנות הביאו איתם ומנקז לתוכו לא מעט בעיות הקשורות להערצה ריקה מתוכן וספקולציות חסרות בסיס. לפני סיום אני חייב לציין לטובה את ההפקה הנפלאה של האלבום ואת השירה הדומיננטית של Max. מדובר באלבום שנשמע ומרגיש חו"ל, עם הפקה שלא הייתה מביישת להקות בינלאומיות גדולות. אם אתם אוהבים רוק בריטי אתם לחלוטין צריכים לתת לאלבום הזה האזנה. להאזנה: Deezer , Apple Music , Spotif y, YouTube Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Noam Asulin תאריך יציאה - 24/6/2022 השחיזו את החרבות, פיתחו את בקבוק הרום והרכיבו את רגל העץ שלכם, כי אנחנו הולכים לדבר על פיראטים. ררררר….. הביקורת הפעם היא על אלבומם החדש והשביעי במספר של להקת הפיראטים הסקוטית "Alestorm", הלא הוא "Seventh Rum Of A Seventh Rum", וכמו שאפשר לשים לב זוהי פרפרזה לאלבום האגדי השביעי של "איירון מיידן" - " Seventh Son of a Seventh Son " משנת 1988 להקת "Alestorm" הסקוטית מונה היום חמישה חברים: Christopher Bowes שירה וקלידים, Gareth Murdock גיטרת בס וקולות רקע, Peter Alcorn תופים, Elliot Vernon קלידים ושירה ו- Máté Bodor בגיטרה וקולות רקע. הלהקה הוקמה בשנת 2004 ונקראה "Battleheart" עד לשנת 2007 אז שינתה את שמה ל- "Alestorm". בשנה זו חתמה הלהקה על חוזה תקליטים ב Naplam records והוציאה את אלבום הבכורה "Captain Morgan's Revenge" ומאז הוציאה עוד שישה אלבומים, כולל אלבומם נושא הסיקור. הלהקה מוגדרת כ- "Pirate Metal" כיוון שנושאי השירים נעים סביב נושא הפיראטים. מי מכם שמכירים את הלהקה יודעים שחבריה אוהבים לצחוק ולתת הופעות די הזויות. ההופעה ב- 5 ליולי 2022 ברידינג 3 כבר סולד האוט. האלבום החדש הוא אלבום משולש. התקליט הראשון כולל 11 קטעים, כאשר התקליט השני כולל את אותם הקטעים בגרסה אקוסטית והתקליט השלישי כולל גם הוא את אותם השירים, שימו לב, בגרסת הכלבים. כן, במקום מילות השירים שומעים נביחות של כלבים. מצחיקים כבר אמרנו? הביקורת תתייחס לאלבום בגרסה הרגילה. השיר הראשון " Magellan's Expedition " לא מבזבז זמן וישר מתחיל להקפיץ. השירים של אלסטורם תמיד נותנים תחושה של מסיבה ופאן ומאופיינים בכלים שנפוצים בז'אנר הזה כמו אקורדיון. הלהקה אומנם אוהבת להשתטות אבל גם שומרת על מקצועיות וסאונד מהוקצע ואיכותי. Christopher, הסולן לא רק שר על פיראטים אלא גם נשמע כמו פיראט. ומשתדל להדגיש את זה בכל שיר, גם על ידי שימוש ב "ררררר…" וגם במבטא. האלבום ממשיך באותו כיוון, כאשר הרצועה הרביעית נקראת " P. A. R. T. Y ", כך שאם לא הבנתם שמטרת החברים היא לעשות מסיבה, השיר הזה בהחלט לא ישאיר ספק. הרצועה השישית " Magyarország " מעניינת במיוחד כיוון שכאן חברי הלהקה שרים בהונגרית בפזמון. השיר עצמו מדבר על בודפשט והפזמון כולו, כאמור, מבוצע בהונגרית. על אף שאותי אישית זה לא הפתיע (ואני מניח שגם את כל מי שמכיר את הלהקה), עדיין אני בכל פעם נשאר עם פה פעור כמה החברים מגוונים בצורה כל כך יפה בשפות באלבומים של הלהקה ועל כך עוד בהמשך. כמו באלבום הקודם "Curse of the Crystal Coconut", גם באלבום הזה הלהקה משתפת פעולה עם כמה מהאמנים האהובים עליה, כמו Patty Gurdy שמנגנת על הארדי גרדי (כלי מסורתי שמפיק צליל על ידי סיבוב ידני של מנואלה וכולל מיתרים כמו בגיטרה) ו- Ally Storch על כינור. הרצועה התשיעית " Return to Tortuga " היא גירסה קצת שונה לשיר "Tortuga" מאלבומה הקודם של הלהקה. גם הרצועה האחרונה " Wooden Leg Part III " היא גרסה שונה במידת מה לשיר מאלבומה הקודם "Wooden Leg Part II". בנוסף בשיר הזה הם שרים גם בספרדית ויפנית (שפות ,זוכרים ?) לסיכום, מדובר באלבום סופר מהנה וכיפי להאזנה. בלא מעט שירים יש סולואים מדבקים שגורמים לי להניף את ה- Air Guitar הדמיוני שלי. אי אפשר לפספס את הכישרון והכיף של חברי הלהקה ליצור יחדיו. ובכל זאת, עדיין היו שני דברים קטנים שפחות אהבתי. הייתי שמח לקבל שירים חדשים במקום שתי גרסאות שונות לשני שירים מהאלבום הקודם ועדיין מדובר בגרסאות שונות מספיק כדי לעניין. בנוסף, אני חושב שהתקליט השלישי שמכונה "גרסת הכלבים" מיותר. זה גימיק נחמד ומצחיק לשיר אחד אבל לא מעבר, בטח לא לכל שירי האלבום. להאזנה: Spotify , Apple Music , Deezer "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Noam Asulin תאריך יציאה - 18.2.2022 להקת "Bloodywood" מגיעה מניו דלהי, הודו. הלהקה הוקמה בשנת 2016 והחלה דרכה כלהקת פרודיה שעושה קאברים לשירי פופ ושירים הודיים. בהמשך הם הוציאו אלבום קאברים שנקרא "Anti-Pop Vol. 1" עם שירים של "Backstreet Boys", "50 Cent", Ariana Grande, "Nirvana" ו- "Linkin Park", אך עד מהרה החלה הלהקה לכתוב שירים מקוריים. הלהקה הוקמה על ידי Karan Katiyar (גיטרות, חלילים והפקה) שצירף אליו את Jayant Bhadula (גראולים), אותו הכיר בהופעה מקומית. ביחד הם החלו לייצר קאברים לשירי פופ. בהמשך צורף הראפר Raoul Kerr שבתחילה היה מתארח בשירי הלהקה ועם הזמן הפך לחבר קבוע. הלהקה מושפעת מלהקות כמו "Limp Bizkit", "Linkin Park" ועוד והיא מנגנת נו-מטאל משולב עם פולק הודי ומוזיקה אלקטרונית. לאלבום הבכורה שלהם - "Rakshak" (מושיע בהינדית), בחרו "Bloodywood" להשתמש אך ורק בחומרים מקוריים, תוך שהם מקליטים מחדש חלק מהסינגלים שיצאו בעבר. הלהקה טוענת שמספר חברות תקליטים פנו אליהם בהצעה לממן את הוצאת האלבום, אך הם החליטו הוציא אותו לאור באופן עצמאי. (Photo: Fanart.TV) האלבום מתחיל עם השיר " Gaddaar ". נשמעות מספר מילים בהינדית ואז מתחילות גיטרות בשילוב כלי מסורתי הודי וסימפולים אלקטרוניים. מדובר בשיר מחאה פוליטי היוצא נגד פוליטיקאים שנשענים על זריעת שנאה כדי לזכות בקולות הבוחרים ולהעלות את מעמדם הפוליטי. האלבום כשלעצמו לא מגוון מבחינת הסאונד וכל השירים בעלי אותם מאפיינים, ראפ בבתים, גראולים בפזמון ושילוב של מילים באנגלית, הינדית ופנג'אי (שפה שמדוברת באזור פנג'אן בהודו ובפקיסטן), וזה בדיוק מה שהופך אותו לאלבום מהנה. אני חושב שההפקה בסך הכל לא רעה אבל אני מאוד מתקשה לשמוע את הבס וזה קצת מחסיר כיוון שלטעמי בס הוא חלק מאוד חשוב מהשיר. אין לי ספק שכל שיר ושיר באלבום הזה נכתב ומבוצע בתשוקה רבה ואפשר לשמוע את זה אצל שני הסולנים. הפזמונים קליטים והאלבום פשוט זורם וכיפי מאוד לשמיעה. באלבום יש בסך הכל עשרה שירים, מתוכם שוחררו שלושה סינגלים " Gaddaar ", " Aaj " ו- " Dana Dan " וזה לטעמי קצת חבל כי זה מסוג האלבומים שרק רוצים לשמוע עוד ועוד. אני חושב שאין ולו שיר אחד חלש, באלבום הזה. כל השירים שומרים על רמה גבוהה ודואגים שהמאזין יישאר באותה רמת עניין ואקסטזה. עם יציאתו, האלבום "Rakshak" נכנס למצעד הבילבורד האמריקאי, והפך את "Bloodywood" ללהקת המטאל ההודית הראשונה שהצליחה להגיע למעמד הזה. לסיכום, החברים מהודו מוכיחים שעבודה קשה, תשוקה והתמדה (Karan התפטר מעבודתו כעורך דין) הולידו את אחד מאלבומי הנו/פולק מטאל הטובים של שנת 2022 ועוד מראים שז'אנר הנו-מטאל עדיין יכול לחדש ולעניין במיוחד אם משלבים אותו עם מוטיבים נוספים. לא צריך להבין הינדית כדי ליהנות מהאלבום, אז אני מאוד ממליץ לכולם להאזין לו. להאזנה: Spotify , Apple Music , Deezer "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר!!

כתב: Noam Asulin תאריך הוצאה - 22.7.2022 להקת "Pool Kids" היא להקת אינדי /אלטרנטיבי מטלהסי, פלורידה. הלהקה כוללת ארבעה חברים. Christine Goodwyne ( גיטרה, קולות), Andrew Anaya ( גיטרה), Nicolette Alvarez ( בס) ו- Caden Clinton (תופים) . אלבומה "Pool kids" הקרוי על שמה, הוא אלבומה השני, כאשר אלבום הבכורה "Music To Practice Safe Sex To" יצא בשנת 2018. (Photo: Kay Dargen) לפני שאספר לכם מה אני חושב על האלבום, אני רוצה להתעכב לרגע על העטיפה שלו. הוותיקים שביניכם בוודאי זוכרים את החוויה של דפדוף בין מדפי התקליטים, כאשר פתאום צדה את העין איזו עטיפה מעניינת וגורמת לנו לקחת את התקליט לעמדת ההשמעה למרות שאנחנו אפילו לא מכירים את האומן. כמה אלבומים ואומנים זכיתם להכיר בצורה כזאת, רק בגלל שהעטיפה סקרנה אתכם. גם עבורי העטיפה מהווה את הרושם הראשוני, כשאני ניגש להאזין לאלבום של להקה שאני לא מכיר. אם העטיפה מספיק מעניינת בעיניי אני אגש להאזין לאלבום, גם אם מדובר באומן שאינני מכיר או בז'אנר שלרוב אני לא מאזין לו. במקרה הזה העטיפה מאוד מצאה חן בעיניי. הקשת על הרקע הכחול והעיצוב המנימליסטי היו מאוד מעניינים, משכו את תשומת ליבי וגרמו לי להתעניין ולהסתקרן לגבי החומר המוזיקלי שנמצא בפנים. אבל, במקרה הזה "הקנקן" לא ממש העיד על "מה שיש בתוכו". לטעמי מדובר באלבום די בינוני שיש בו כמה פנינים שאם כל האלבום היה נשמע כמותן הייתי יכול לומר שמדובר באלבום מדהים, אבל לצערי זה לא המצב. אם להתייחס, לשירים כמקשה אחת, רובם די מעייפים את האוזן. עבורי, אינדי הוא לא ז'אנר קל לאוזן, אבל אני חושב שבמקרה הזה אפשר היה להנגיש אותו בצורה הרבה יותר טובה ואז האלבום הזה היה נשמע הרבה יותר טוב (כפי שנעשה לדוגמא, באלבומה האחרון של "Wolf Alice" - "Blue Weekend") . כאמור, יש באלבום הזה כמה פנינים. הרצועה הראשונה " Conscious Uncoupling " מפתיעה ונותנת תקווה לאלבום כיפי ובועט. שיר רוקיסטי עם C-Part עוד יותר מעניין. גם " I Hope You're Right " הרוקיסטי והאנרגטי ו- " Swallow " ממשיכים באותו כיוון והם ממש נפלאים, אבל לצערי כאן זה נגמר. בכל פעם שהאזנתי לאלבום הרגשתי שאני ממשיך להאזין לו בכח. השירים, ברובם, פשוט לא מעניינים מספיק, לא בועטים מספיק ומרגישים לי קצת מונוטוניים. דווקא השירים הלא מונוטוניים הם השירים הטובים באלבום וחבל שיש רק שלושה כאלה. לסיכום, על אף התחושה המאכזבת שיצאתי איתה, אני עדיין מאוד סקרן לדעת מה יביאו החברים לאלבום הבא שלהם, בתקווה יותר שירים כמו שלושת הפנינים שהזכרתי. להאזנה: Deezer , Apple Music , Spotify , YouTube Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Noam Asulin תאריך הוצאה – 2.6.2017 את להקת "Unleash the Archers" הכרתי בסוף 2017 כמה חודשים לאחר יציאת אלבומם החדש והרביעי "Apex" . לפני שניגש לאלבום קצת רקע על הלהקה. הלהקה מגיעה מוונקובר שבקנדה, מנגנת פאוור מטאל וכוללת את Brittney Slayes (קולות), Scott Buchanan (תופים), Grant Truesdell (גיטרות וקולות לא נקיים), Andrew Kingsley (גיטרות), Nick Miller (בס). הלהקה הוקמה בשנת 2007 ועד כה הוציאה חמישה אלבומים. האלבום "Apex" הוא אלבומה הרביעי של הלהקה והוא מהווה נקודת מפנה בקריירה שלה, שכן האלבום הזה זכה בהפקה טובה לעומת האלבומים הקודמים וזאת עקב החתימה בחברת תקליטים מוכרת. מדובר באלבום קונספט שמספר את סיפורו של בן אלמוות ,בן 1000 שנים. הוא קולל והוטל עליו להישמע להוראות מי שמעיר אותו. בקטע הפתיחה (" Awakening ") דמות בשם " The Matriarch " מעירה אותו ודורשת ממנו למצוא ולהביא אליה את ארבעת בניה בחיים. היא מתכננת להקריב את בניה ליישות גדולה ממנה, בכדי לקבל חיי אלמוות בעצמה. היא גם מבטיחה לבן האלמוות לשחרר אותו לחופשי במידה ויביא לה את בניה בזמן. כל החלק הזה של הסיפור מתפרש על ארבעת השירים הראשונים. בארבעת השירים הבאים בן האלמוות מחפש ומוצא את בניה של Matriarch. ברצועה החמישית " The Coward’s Way " נמצא בנה הפוליטיקאי, ב – "Falls Walls" נמצא בנה מנהיג כת ואחד נוסף בשיר " 10,000 Against One ". שלושתם די בזויים ולכן בן האלמוות לא מראה אכפתיות כלשהי כלפיהם. הבן הרביעי (" Earth and Ashes ") הוא אדם טוב לב שרוצה לחיות עם משפחתו והוא מתיידד עם בן האלמוות, אך כשמגיע הזמן להחזיר אותו לאמו גם עליו לא חס בן האלמוות. ברצועה התשיעית " Call Me Immortal " ה- Matriarch מקבלת את מבוקשה אבל לא עומדת במילתה ומורה לבן האלמוות לחזור לישון עד אשר מישהו יזדקק לו. ברצועה האחרונה הוא חוזר לישון בהר ממנו הגיע " Apex ". מעניין שהגרסה היפנית של האלבום כוללת גרסת כיסוי לשיר "Queen of the Reich" של להקת "Queensrÿche". השירים באלבום הזה, רובם ככולם, מאוד מלודיים ועם מאפייני ספיד ופאוור מטאל מובהקים. על אף שמדובר באלבום של שעה עם שירים ארוכים שמגיעים גם ל- 8 דקות, זה תענוג צרוף להאזין לו ברצף. הסולואים מדהימים בעיניי ואני מחשיב את האלבום הזה כאחד מאלבומי הפאוור הטובים בכל הזמנים. Brittney פשוט מביאה את כל מה שיש לה באלבום הזה ומוציאה מהגרון קול שקשה להאמין שיוצא ממנה. ההפקה מהוקצעת ומוכיחה שהיא יכולה להקפיץ את האלבום בכמה רמות. להאזנה: Spotify , Apple Music , Deezer "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר

כתב: Noam Asulin תאריך הוצאה - 18.9.2020 זה באמת לא משנה באיזו עונה של השנה או באיזה מקום על פני כדור הארץ אתם, כי להקת "Sunken" תדאג להביא לכם צמרמורת של קור מקפיא עם אלבום מלנכולי ואטמוספרי. להקת "Sunken" מגיעה אלינו מדנמרק והיא הוקמה בשנת 2012. נכון למועד כתיבת שורות אלה, ללהקה יש שני אלבומים, הראשון יצא בשנת 2017 ואלבומה השני הוא האלבום נושא הסיקור "Livslede" אשר יצא לאור בשנת 2020. להקת "Sunken" (לשקוע , להיות מכוסה במים) היא להקת בלאק מטאל אטמוספרי שמושפעת מהטבע, הים ומשלל נושאים מלנכוליים. זוהי למעשה הלהקה שהכניסה אותי לתת הז'אנר המאוד לא סטנדרטי הזה. חברי הלהקה הם: Simon Skotte Krogh (גיטרות) Kasper Deichmann (גיטרות, קלידים) Martin Skyum Thomasen (קולות) Jonas Faghtmann (בס) Jakob Ridder (תופים, קלידים) האלבום כולל בסך הכל חמישה קטעים, באורך כולל של 43 דקות. הקטע הראשון " Forlist " הוא אינטרו שנועד להכניס אותנו לאווירה המלנכולית שאליה חברי הלהקה מעוניינים ש"נצלול", תרתי משמע. הקטע מתחיל בקולות גלים, פסנתר וכינור איטי ומלנכולי. הקטע הבא " Ensomhed " ("בדידות") כולל כבר קטעי שירה. הוא מלווה באותם מוטיבים מלנכוליים, ים וטבע, שנועדו להכניס אותנו לתחושה הקודרת ול"בדידות", אבל אז מגיע הבלאסט-ביט הזועם, צרחות ייסורים, ועלייה איטית ברגש ובאנרגיה שנמשכת לאורך שתים עשרה דקות של השיר. משום מה למרות זעקות הזעם הקר והייאוש, האווירה בשיר הזה עדיין מרגיעה והיא לא משתנה גם כשהסולן נכנס עם קולות צרודים וגבוהים. כל חמשת הקטעים בעלי אותו מוטיבים אווירתיים וסוחפים, אבל הם כאמור, משולבים עם בלאסט-ביטס וצווחות שמשרים תחושת זעם מאופקת. אני חושב שמדובר באלבום שעלול שלא להיות קל לעיכול, במיוחד אם הז'אנר הזה הוא לא כוס התה שלכם. עם זאת, המלנכוליות ותחושת הטבע שמועברת יפה בשירים מחברת אותי לאלבום הזה. ללא קשר לסביבה או לטמפרטורה בה אני נמצא כשאני מאזין לו, הוא יגרום לי להרגיש כאילו אני עטוף בחושך, בתנוחת עובר בחורף. לכן, גם אם אתם מתקשים בהתחלה להכיל את הסגנון, תנו לאלבום הזה צ'אנס. מי יודע, אולי תופתעו. להאזנה: Deezer , Apple Music , Spotify , YouTube Music "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל אתם מוזמנים לעקוב אחרינו  בפייסבוק  / אינסטגרם  ו/או להירשם לאתר