Deep Purple - Stormbringer
ב- 8 בנובמבר 1974 יצא "Stormbringer", אלבום האולפן התשיעי של להקת "Deep Purple".
חודשים ספורים בלבד לאחר שהאלבום "Burn" מפברואר 1974 החזיר את "Deep Purple" אל פסגת העולם והוכיח כי גלגולה השלישי של הלהקה הוא כוח טבע מתפרץ, התכנסה החמישייה הבריטית מחדש בנקודת רתיחה יצירתית ואישית. הצטרפותם של הסולן האלמוני מצפון אנגליה David Coverdale ושל הבסיסט והזמר Glenn Hughes, יוצא להקת "Trapeze", העניקה ללהקה זריקת מרץ אדירה. באפריל של אותה שנה הם כבר עמדו מול רבע מיליון צופים משולהבים בפסטיבל "California Jam" המיתולוגי, מופע שבו הפגין הגיטריסט Ritchie Blackmore את מזגו הסוער כאשר ניפץ את גיטרות הפנדר שלו אל מול המצלמות ופוצץ את מגברי המארשל בלהבות אדירות. מאחורי הקלעים של ההצלחה המסחררת החלו להיווצר סדקים עמוקים בתפיסה המוזיקלית של החברים. בעוד בלאקמור ביקש להמשיך בקו ההארד-רוק הדרמטי, המהיר והנאו-קלאסי שעיצב באלבומים "In Rock", "Machine Head" ו-"Burn", קוברדייל ובעיקר יוז משכו את הספינה הסגולה בעוצמה אל עבר מחוזות אמריקאיים חמים של Fאנק, סול, רית'ם אנד בלוז וגרוב סינקופטי.
באוגוסט 1974 הגיעה הלהקה אל אולפני Musicland המפורסמים במינכן שבגרמניה, יחד עם המפיק השותף וטכנאי הסאונד הנאמן Martin Birch, האיש שידע לתרגם את העוצמה החיה של הלהקה לסאונד אולפני מלוטש ועתיר נפח. האווירה במרתף ההקלטות הגרמני הייתה שונה בתכלית מזו של האלבום הקודם. בלאקמור, שחווה באותה תקופה משבר בנישואיו והרגיש ניכור הולך וגובר כלפי הכיוון של הלהקה, הגיע לסשנים כשהוא מכונס בעצמו וחסר סבלנות כלפי מקצבי ה-Fאנק של יוז. כאשר בלאקמור הציע להקליט גרסת כיסוי ליצירה "Black Sheep of the Family" של להקת "Quartermass" וחבריו ללהקה דחו את הרעיון כדי לשמור על חומרים מקוריים בלבד, נזרעו הזרעים הראשונים להקמת הפרויקט העצמאי שלו עם סולן להקת החימום האמריקאית "Elf", הלא הוא Ronnie James Dio. אף על פי שבלאקמור התבטא לימים בחריפות נגד הכיוון המוזיקלי של האלבום, התוצאה שהוקלטה במינכן ועברה מיקסים באולפני Record Plant בלוס אנג'לס בספטמבר 1974 על ידי בירץ' והמתופף Ian Paice, רחוקה מלהיות פשרה. זהו אלבום עשיר, נועז ומלא נשמה שבו המתח הפנימי מתורגם לאנרגיה מחשמלת, כאשר גם ברגעים שבהם בלאקמור נשמע מהורהר או מאופק, הפראזות המלודיות והסולואים שלו חותכים את האוויר בחדות של תער.
האלבום נפתח בסערה קודרת ומלכותית עם שיר הנושא "Stormbringer", אחד מהמנוני ההארד-רוק הכבדים והמרשימים ביותר של ההרכב השלישי. את השם ואת האווירה המיתולוגית שאב קוברדייל, אם כי באופן חופשי ולא מודע לחלוטין לדבריו, מחרב הכשפים השחורה בספרי הפנטזיה של הסופר Michael Moorcock. הריף הראשי של בלאקמור דוהר קדימה בעוצמה מאיימת לצד אורגן ההאמונד של Jon Lord והתיפוף המדויק של פייס, בעוד קוברדייל שואג בקול בריטון עמוק וסמכותי על אל הסערה המתקרב על גבי הרעם. במרכז השיר משגר בלאקמור סולו גיטרה מצמרר שבו הוא משתמש בטכניקת סלייד ובאפקטים מהדהדים שיוצרים תחושה של סופה אמיתית המבקעת את השמיים.
מיד לאחר פתיחת המחץ מגיעה התפנית המובהקת הראשונה של האלבום עם "Love Don't Mean a Thing", קטע שבו החתימה המוזיקלית של הלהקה נטבלת בגרוב Fאנקי חם, חושני וממכר. הדיאלוג הווקאלי בין הבריטון המחוספס והבלוזי של קוברדייל לבין הפלצטו הגבוה, החלקלק ומלא הנשמה של יוז מגיע כאן לשלמות אומנותית, כאשר לורד מניח הצידה את שאגת ההאמונד הכבדה לטובת צלילי פסנתר חשמלי עדינים ומענגים. המגמה הזו מתעצמת עוד יותר ברצועה השלישית "Holy Man", שיר היסטורי בתולדות הלהקה בהיותו הקטע הראשון של "Deep Purple" שבו יוז מבצע את תפקיד השירה המובילה לבדו מראשיתו ועד סופו. זוהי בלדת סול וגוספל מרגשת ונינוחה שנכתבה על ידי יוז, קוברדייל ולורד, ובה בס ה-Fאנק המלודי של יוז מתכתב בהרמוניה עם סולו גיטרה לירי, נקי ומלא רגש של בלאקמור. את צדו הראשון של התקליט חותם "Hold On", קטע בלוז-רוק מתגלגל וסוחף שבו קוברדייל ויוז מחליפים שורות בווירטואוזיות קולית אדירה מעל מקצב שאפל הדוק של פייס וליווי קלידים עשיר של לורד.
הצד השני של האלבום נפתח בפרץ אנרגיה טהור עם "Lady Double Dealer", שיר הארד-רוק מהיר, חד ובועט שמחזיר את המושכות לידיו של בלאקמור ומזכיר באנרגיות שלו את רוח השיר "Burn". פייס מוביל את השיר בתיפוף אגרסיבי וחסר מנוחה, קוברדייל ויוז מתאחדים בפזמון מדבק, ובלאקמור מספק סולו קלאסי ולוהט שהפך את השיר לאחד מרגעי השיא של סיבוב ההופעות של שנת 1975. מיד אחריו חוזרת הלהקה אל טריטוריית ה-Fאנק-רוק המובהקת עם "You Can't Do It Right", שיצא גם כסינגל בארצות הברית. כאן לורד מפליא בנגינת קלווינט קופצנית שמזכירה את עולמות ה-Fאנק של Stevie Wonder, בעוד יוז מפגין עבודת בס וירטואוזית ודינמיקה קולית מסחררת לצד קוברדייל.
המסע המוזיקלי ממשיך עם "High Ball Shooter", קטע רוקנ'רול קצבי ודחוס שבו בלאקמור מנגן ריף בלוזי מחוספס באמצעות סלייד, ולורד מתפרע עם סולו אורגן האמונד סוחף ומלא דרייב שמזכיר למאזינים את שורשיה הקלאסיים של הלהקה. הרצועה השמינית "The Gypsy" היא פנינה אפלה, מיסטית ומהפנטת שמתברגת בקלות בין היצירות הגדולות ביותר של ההרכב השלישי. השיר בנוי על מקצב ביניים כבד ומהלך אקורדים בעל ניחוח צועני ומזרח אירופי שאותו אהב בלאקמור במיוחד, עם הרמוניות קוליות דרמטיות של קוברדייל ויוז וסולו גיטרה ארוך, מהורהר ובוער של בלאקמור שבו כל תו נבחר בקפידה מצמררת.
ואז, ברגע הסיום של האלבום, מגיעה יצירת המופת העל-זמנית "Soldier of Fortune". הבלדה האקוסטית והמלנכולית הזו, שנכתבה על ידי בלאקמור וקוברדייל בלבד, עומדת בניגוד מוחלט לכל ה-Fאנק והרעש שקדמו לה. קוברדייל כתב מילים פיוטיות ונוגות על אדם המביט לאחור על חייו החולפים, על בדידות, נדודים ואהבות שאבדו עם הרוח, והגיש אותן בשירה אינטימית, חשופה ומרטיטה שנחשבת לאחת מפסגות הקריירה שלו. חברי הלהקה האחרים כלל לא אהבו את השיר בתחילה וחשבו שהוא חורג לחלוטין מהסגנון של הלהקה, אך בלאקמור התעקש עליו בנחישות. בלאקמור עצמו מנגן כאן באצבעות רגישות להפליא, עובר מפריטה אקוסטית עדינה אל סולו חשמלי איטי ובוכה שמותיר חותם בלתי נשכח. למרות שמעולם לא יצא כסינגל רשמי בזמן אמת ולא הגיע למצעדים, השיר הפך עם השנים לאחת הקלאסיקות האהובות והמושמעות ביותר בתולדות הרוק הכבד.
עטיפת האלבום האייקונית, שעוצבה תחת ניצוחו האמנותי של Ed Thrasher ואוירה על ידי האמן Joe Garnett, מציגה סוס מכונף לבן ומיתולוגי הדוהר בתוך שמיים קודרים מעל סופת טורנדו אימתנית השואבת לתוכה נוף כפרי. הדימוי המרהיב של הסופה התבסס על תצלום היסטורי מפורסם של סופת טורנדו אמיתית שצילמה הצלמת Lucille Handberg ביולי 1927 סמוך לעיירה ג'ספר שבמינסוטה, תצלום שעבר עיבוד ציורי והפך לסמל ויזואלי בלתי נפרד מתקליטי שנות השבעים. עם צאתו זכה האלבום להצלחה מסחרית נאה ביותר, כאשר טיפס למקום השישי במצעד האלבומים הבריטי, הגיע למקום העשרים במצעד הבילבורד האמריקאי והעניק ללהקה אלבום זהב בארצות הברית ובצרפת ואלבום כסף בבריטניה.
עבור בלאקמור, "Stormbringer" היה תחנת הסיום של הקדנציה הראשונה והאגדית שלו בלהקה. בחודשים הראשונים של שנת 1975, בזמן ש-"Deep Purple" שהתה במינכן, נכנס בלאקמור בחשאי לאולפני Musicland יחד עם Ronnie James Dio וחברי להקת "Elf" כדי להקליט את אלבום הבכורה של להקתו החדשה "Ritchie Blackmore's Rainbow". באפריל 1975, בתום סיבוב הופעות אירופאי קצר וטעון שנחתם בפריז ותועד לימים באלבום ההופעה "Made in Europe", הודיע האיש בשחור רשמית על פרישתו. חברי הלהקה הנותרים גייסו במקומו את הגיטריסט האמריקאי המבריק Tommy Bolin לאלבום "Come Taste the Band" לפני שהלהקה התפרקה ב-1976, וקוברדייל המשיך משם להקמת אימפריית הבלוז-רוק "Whitesnake". במבחן הזמן, "Stormbringer" עומד כיצירה נועזת, כנה ומרהיבה שתיעדה חמישה מוזיקאי על ברגע של התנגשות סגנונית נדירה, אלבום שהוכיח כי המפגש בין הכובד הבריטי לבין הנשמה והגרוב האמריקאי יכול להוליד קסם מוזיקלי חד-פעמי.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל
תגובות