• FaceOff - עימות חזיתי

Led Zeppelin - Physical Graffiti

ב- 24 לפברואר 1975 שחררה "Led Zeppelin" את אלבומה הכפול "Physical Graffiti".


אם תשאלו את Dave Grohl, זה ה-אלבום של "Led Zeppelin" שהוא ימליץ לכם להתחיל ממנו לצלול את תוך הרפרטואר של הלהקה. הוא גם ציין שהאלבום הזה שימש כמודל לחיקוי כשהוא הקליט יחד עם ה- "Foo Fighters" את האלבום "In Your Honor" משנת 2005.


אם תשאלו את Bruce Dickinson, הוא יספר לכם שבשלב של יצירה האלבום "Somewhere in Time" של Iron" Maiden", הוא חשב שהלהקה צריכה להתפתח מבחינת הסגנון כמו שזפלין עשתה עם "פיזיקל גרפיטי".


אם תשאלו אותנו, שניהם צודקים ואומרים למעשה את אותו הדבר. זה אלבום "תצוגת התכלית" של "Led Zeppelin". הוא מציג את היכולות המגוונות שלה בצורה הטובה ביותר. יש לו דינמיקה כל-כך רחבה והוא ממחיש את טווח הסגנונות שהלהקה הזאת חולשת עליהם, הארד רוק, בלוז, פרוגרסיב, פסיכדליה, פולק, רוקנרול, פאנק ועוד.



"פיזיקל גרפיטי" הוא האלבום השישי של הלהקה והראשון ששוחרר בלייבל הפרטי שלה - "Swan Song Records".


ההקלטות החלו עוד בנובמבר 1973 באותו המיקום בו הוקלט האלבום "Led Zeppelin IV" - אחוזת "Headley Grange" במבנה מהתקופה הוויקטוריאנית במחוז המפשייר. במהלך אותו סשן עבדו Jimmy Page ו- John Bonham על קטע אינסטרומנטאלי שבהמשך יהפוך לשיר המופתי "Kashmir".


עם זאת, הסשן הזה נגדע בעודו באיבו לאחר שהבסיסט John Paul Jones חלה, ככל הנראה מהלחצים בהם היה נתון. ג'ונס הודיע לחבריו ללהקה כי הוא עייף מההופעות ומהנסיעות המתישות בדרכים וכי הוא מעוניין לפרוש מהלהקה. מנהל הלהקה פיטר גראנט ביקש מג'ונס לשקול את העניין מחדש והציע לו לקחת פסק זמן כדי לבלות קצת בחיק משפחתו. בינתיים העבירה "זפלין" את האחוזה לידיהם הנאמנות של Bad Company הסופרגרופ ההולך ומתהווה שבדיוק חתם בלייבל החדש של "לד זפלין" וניצל את הפגרה שנטלה "לד זפלין" להקלטת אלבום הבכורה שלהם אשר ראה אור ביוני 1974.


הזמן החופשי בחיק המשפחה עשה טוב לג'ונס ולאחר מספר חודשים הוא חזר ללהקה בכוחות מחודשים ועם הרבה מרץ להמשך ההקלטות שהתחדשו בחודש ינואר 1974. בתוך זמן קצר הצליחה הלהקה לכתוב ולהקליט שמונה שירים שהספיקו למלא שלושה צדדים של אלבום ויניל. במצב זה עלה הרעיון שבמקום לבחור אילו קטעים לקצץ מהאלבום הלהקה פשוט תוציא אלבום כפול. ואכן כך היה, הלהקה השלימה צד נוסף של ויניל עם אאוטייקס – שירים ישנים שלא נכנסו לאלבומים הקודמים של הלהקה, ואשר נלקחו מתוך הסשנים לאלבומים "Led Zeppelin III", "Led Zeppelin IV" ו- "Houses of the Holy". עובשה זאת עיכבה את מועד שחרורו של האלבום שכן היה צורך במיקסים ועיבוד מחדש של השירים הישנים כדי שאלו יתאימו בסאונד וברוח לשירים החדשים.


שמו של האלבום נבחר על-ידי Jimmy Page והוא נועד לתאר את תהליך ההקלטה כפי שפייג' ראה אותו - "אנרגייה כתובה ופיזית" שנכנסה אל תוך ההפקה.


כמו שכבר ציינו בפתיח, האלבום הזה כולל מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים, אשר איכשהו מצליחים להשתלב ליצירה אחת אחידה ומופלאה.


האלבום נפתח עם ההארד רוק הבלוזי של "Custard Pie" – שיר שהמילים שלו מבוססות על קלאסיקות בלוז כמו: “Drop Down Mama” של Sleepy John Estes, השיר “Shake ‘Em On Down” של Bukka White והשיר "I Want Some Of Your Pie" של Blind Boy Fuller. איזה יופי של ריף ואיזה סאונד גרובי יש לקלאווינט החשמלי עליו ג'ון פול ג'ונס מנגן כאן, בנוסף לבס. פלאנט ופייג' מחליפים כאן סולואי מפוחית וגיטרה אותה שפייג' מעביר דרך ARP סינתסייזר, בכדי לקבל את הסאונד הייחודי שנשמע בשיר. מעניין שדווקא שיר כזה סוחף ומקפיץ לא בוצע מעולם בשלמותו בהופעות הלהקה.


הרצועה השניה - "The Rover" שמשמעותה "נווד" בסלנג האנגלי, ממשיכה עם הקו הבלוז-הארד רוק. את השיר הזה החלו פייג' ופלאנט לכתוב עוד בשנת 1970 בקוטג' "Bron-yr-Aur", שבוויילס במהלך כתיבת החומרים לאלבום "Led Zeppelin III".


השיר נכתב במקורו כשיר אקוסטי והוקלט במהלך הסשנים לאלבום "Houses of the Holy", אך לא מצא את מקומו אל אותו אלבום. גם שיר זה לא נוגן על-ידי הלהקה בהופעות, למעט ריף הפתיחה שהתחבר לשיר "Sick Again". מעניין שהפתיחה וחלק מהמלודיה בשיר הזה מזכירה את השיר "Wicked Annabella" של להקת Kinks, ושוב מדובר כנראה "בהשאלה" של "זפלין".


בקטע השלישי "In My Time of Dying" מעמיקה "זפלין" אל תוך הבלוז. השיר הזה הוקלט בלייב ופייג' הוסיף בשלב מאוחר יותר את הסלייד גיטר המדהים שמלווה את השיר במשפטי הגיטרה הקטנים ובסולואים. גם כאן "השאילה", זפלין משיר בלוז ישן שביצע Blind Willie Johnson עוד בשנות ה- 20 - "Jesus Make Up My Dying Bed". הזמר והיוצר Bob Dylan נתן לשיר אינטרפטציה משלו באלבום הבכורה שלו משנת 1962 וכך גם הזמר האמריקאי John Sebastian בשיר "Well, Well, Well", אותו הקליט בשנת 1971. הסיום של השיר לא נכתב מראש, מדובר בג'אם סשן של הלהקה, אשר בסופו ניתן לשמוע את בונהאם אומר: "That's gotta be the one". עם טיימינג של 11:06 דקות, מדובר בשיר הארוך ביותר של זפלין.


מעניין לציין שהשיר האחרון שניגן הזמר והיוצר Chris Cornell בהופעה שנערכה ב- 17 במאי 2017 בדטרויט לפני שנטל את חייו באותו לילה, היה "Slaves And Bulldozers" והוא כלל בתוכו קטעים מהשיר "In My Time of Dying", ובמיוחד את המילים: "In my time of dying, ain't gonna cry, ain't gonna mourn..", פשוט מצמרר!


הצד השני של הויניל נפתח עם השיר "Houses of the Holy" שמחזיר אותנו להארד רוק. השיר הוקלט במהלך הסשנים לאלבום באותו השם ששוחחר בשנת 1972. השיר הזה היה אמור להיות שיר הנושא לאלבום, אך הוא נותר בחוץ בשל הדימיון שלו לשיר "Dancing Days" מאותו אלבום. השיר הזה לא דרש מיקסים או תוספות והוא נלקח כמות שהוא אל תוך האלבום. גם השיר הזה לא בוצע מעולם בהופעות של זפלין ושמו מושפע מהכינויים שנתנו המעריצים לאולמות בהם הופיעה הלהקה - בתי מקדש עם אווירה רוחנית.


השיר "Trampled Under Foot" לוקח אותנו אל הגרוביות של ה- Fאנק. הקטע התפתח מג'אם סשן של John Paul Jones על הקלאווינט החשמלי בשנת 1972, שממש מזכיר לנו את הצליל של סטיבי וונדר מהאלבומים המוקדמים של שנות השבעים. ושוב גם הפעם "השאלה". Robert Plant ביסס את המילים על השיר "Terraplane Blues" של Robert Johnson משנת 1936. צליל הגיטרה הייחודי של Jimmy Page בשיר הזה הושג על-ידי אפקט "wah-wah" משולב עם אפקט "Backwards Echo".


הקטע שסוגר את צידו השני של הויניל הוא כנראה הקטע הגדול ביותר באלבום ואחד מהקטעים הגדולים של הלהקה בכלל - "Kashmir". כאמור, זה הקטע הראשון שבונהאם ופייג' עבדו עליו עבור התקליט עוד בשנת 1973 ונקרא במקור "Driving To Kashmir". פלאנט כתב את המילים לשיר במהלך נסיעה במדבר סהרה מאגדיר לסידי איפני, בדרך לפסטיבל פולקלור במרוקו, אליו נסע עם פייג' בשנת 1973. John Paul Jones מנגן כאן במלוטרון באופן מופלא ומושלם והוא היה זה שעיבד את כלי המיתר וכלי הנשיפה. זה אחד מהקטעים היחידים של "זפלין" בהם מתארחים נגנים נוספים. איזה סאונד כבד ובומבסטי יש לתופים, של בונהאם איזה קצב, והאקורדים המטורפים של Jimmy Page שדאג לכוון את הגיטרה באופן לא שיגרתי. ואיך, תסבירו לנו איך, הוא מצליח להמם ולהפיל אותנו לקרשים למרות הנגינה המונוטונית ואפילו בלי סולו אחד קטנטן לרפואה? שיר א-ל-מ-ו-ת-י נקודה! בשנת 1998 השיר הזה קיבל סימפול בשיר "Come With Me" של Puff Daddy ושל Jimmy Page אשר ליווה את פסקול הסרט גודזילה.


הצד השלישי של הויניל נפתח עם "In the Light" אשר נקרא במקור "In the Morning" ובהמשך קיבל את השם Take" Me Home". הלהקה מתקרבת כאן לפרוגרסיב עם שיר שהולחן על-ידי John Paul Jones על סינתסייזר. גם השיר הזה לא נוגן מעולם בהופעות הלהקה למרות שפייג' ציין שזהו השיר האהוב עליו מהאלבום ומבחינתו הוא שיר ההמשך של "Stairway To Heaven". בתחילת השיר פייג' מנגן כאן על הגיטרה עם קשת של כינור, דבר שלא עשה מאז השירים "Dazed And Confused" ו- "How Many More Times" אי שם באלבום הראשון "Led Zeppelin".


הקטע השני בצד השלישי הוא הקטע האקוסטי-אינסטרומנטאלי "Bron-Yr-Aur" שהולחן והוקלט בשנת 1970 במהלך הסשנים לאלבום "Led Zeppelin III". שם הקטע יונק כאמור משמו של המבנה בו הקליטו חברי הלהקה את האלבום והוא ממש מזכיר את אווירת אותו אלבום שהינו אקוסטי בחלקו.


גם שיר הסופט רוק "Down by the Seaside" נכתב כשיר אקוסטי באותה אחוזת "Bron-Yr-Aur" בשנת 1970 והושפע מ- Neil Young ומכותרת השיר שלו "Down By The River". השיר קיבל את הגוון החשמלי שלו בעת ההקלטות לאלבום "Led Zeppelin IV", אך נשאר מחוץ לאלבום. ג'ון פול ג'ונס שנא את השיר אך פלאנט אהב אותו ולכן הוא נכנס לאלבום נושא הסיקור. גם השיר הזה לא נוגן מעולם בהופעות.


השיר החותם את הצד השלישי הוא הבלדה "Ten Years Gone" שהולחן בחלקו על-ידי Robert Plant. את המילים הוא כתב על אהבה ישנה אשר "עשר שנים לפני" היתה חלק מחייו. הקטע של Robert Plant שולב עם קטע אינסטרומנטאלי של פייג' עם אוברדאבס של גיטרות אקוסטיות וחשמליות. בכדי להשתלט על שפע שכבות הגיטרה בהקלטה, נאלץ John Paul Jones להשתמש במהלך נגינת השיר בהופעות בגיטרה בעלת שלוש צווארים, שכללה מנדולינה, גיטרה 6 מיתרים וגיטרת 12 מיתרים.


הקטע הפותח את הצד הרביעי והאחרון של האלבום "Night Flight" הוקלט בשנת 1971 במהלך הסשנים לאלבום הרביעי של הלהקה. John Paul Jones כתב את מרבית השיר ומנגן כאן על אורגן האמונד, בעוד Jimmy Page בגיטרה המועברת דרך מגבר לזלי. המילים נכתבו על-ידי Robert Plant לאחר שקרא כותרת בעיתון על בחור שמנסה להימלט מגיוס. בדומה ל"קשמיר", זה אחד מהשירים היחידים של הלהקה ללא סולו גיטרה.


השיר "The Wanton Song" נכתב במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב במהלך הקלטות "the song remains the same". המילה "wanton" לא מוזכרת בשיר. בסולו ג'ימי משתמש שוב באפקט "באקוורד אקו", בו שומעים קודם את האקו ואחר כך את התו. פייג' נשאל בראיון איך בשירים הכי גדולים אין פזמון כמו "קשמיר", "מדרגות לגן עדן", "אובר דה הילס" ועוד, התשובה של פייג' הייתה שהריף ב- "Wanton Song" יותר טוב מכל פזמון ושהוא יכול להקשיב לו שוב ושוב בלי להשתעמם, בהחלט צודק!


הקטע "Boogie with Stu" התחיל מג'אם סשן עם האורגניסט ומנהל הטורים של הרולינג הסטונס Ian Stewart – כאשר Stu מייצג את Ian Stewart. השיר מבוסס על שירו של Ritchie Valens בשם "Ooh My Head". הוא הוקלט בשנת 1971 באותם סשנים שהניבו את השיר "Rock and Roll" לאלבום הרביעי (גם שם ניגן סטיוארט בפסנתר). בשיר הזה Robert Plant מנגן בגיטרה ו- Jimmy Page במנדולינה. השיר הזה שימש בסיס לתביעה משפטית אשר בסופה קיבלה אימו של וואלאנס מחצית מהתמלוגים וגם קרדיט על השיר יחד עם ארבעת המופלאים, ואיין סטיוארט.


הקטע האקוסטי "Black Country Woman" הוקלט בגינת ביתו של Mick Jagger בשנת 1972 במהלך הסשנים לאלבום "Houses of the Holy" ומתוך רעיון שהלהקה צריכה להקליט מידי פעם מחוץ לאולפן. השיר נקרא במקור "Never Ending Doubting Woman Blues" כמו המילים שפלאנט שר בסיום. בתחילת ההקלטה ניתן לשמוע את קולו של טכנאי ההקלטה Eddie Kramer אומר: "Don't want to get this airplane on" בעודו מתייחס למטוס שבדיוק עבר מעל בזמן ההקלטה. ופלאנט עונה לו: "Nah, leave it, yeah".


האלבום המופתי הזה מסתיים עם השיר "Sick Again" שנכתב על-יד פייג' ופלאנט על סיבוב ההופעות של שנת 1973 ועל המפגשים עם הגרופיות. השיר מונע על-ידי התיפוף המושלם של בונהאם וריף הגיטרה של פייג'. זה הכי קרוב שזפלין הגיעו לגלאם רוק עם סאונד שמזכיר קצת את "T-Rex" ו- David Bowie.


האלבום היה אמור לצאת בסוף שנת 1974 אך עטיפת האלבום הייחודית עיכבה את הוצאתו, שכן לקח זמן למעצב Peter Corriston לסיים אותה. העטיפה כללה צילום של צמד בניינים ברחוב "St. Mark's Place" מספרים 96-98 בניו יורק, כשחלונות הבניין היו חתוכים ומתחתם התגלו תמונות שהשתנו בעת שליפת העטיפה הפנימית. בין הדמויות שניתן לראות בעטיפה מעבר לחברי הלהקה עצמם, הם W.C. Fields, Buzz Aldrin, Lee Harvey Oswald, הצייר Marcel Duchamp ועוד ועוד.


האלבום הזה זינק הישר למקום הראשון במצעדי המכירות באנגליה ובארצות הברית. הוא זכה לביקורות אוהדות ושבר שיא מכירות שהגיעו למיליון עותקים בארה"ב כבר ביום הראשון ליציאתו. נכון להיום מכר האלבום הזה למעלה מ- 8 מליון עותקים בארה"ב בלבד (שווה ערך ל-16 מיליון אלבומים).


להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music.


אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!

"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט

 נהנים מהבלוג? הירשמו לקבל את הפוסט הבא ישירות למייל !!

תודה רבה על ההרשמה!